התלבטתי אם לקרוא לפוסט הזה "גיחה קצרה לארץ אחרת" כי ככה אני מרגישה בכל פעם שאני חוזרת מפסטיבל "סולם יעקב", אבל החלטתי לבחור בגישה של אמת בפרסום ולתת לפוסט את הכותרת הראויה לו…
אלו היו 24 שעות מושלמות של מוזיקה, שמש, משפחה ונחת. הביקורת היחידה שהצלחנו למצוא בנושא הפסטיבל היא שאי אפשר להיות בשני מקומות בבת אחת ולכן מוכרחים לבחור בין קונצרטים שונים…
אבל בואו נתחיל מההתחלה, לטובת מי שאין לו מושג מה זה "סולם יעקב" ולא ממש מבין מה הקשר בין חלום תנ"כי למוזיקה.
פסטיבל "סולם יעקב" שחגג השנה את שנתו השלושים ושתיים הוא פסטיבל שהתחיל במקור כמועדון למוזיקת פולק שהיה מיזם של שלושה מחברי קיבוץ מחניים שהתגעגעו למוזיקת הפאבים ולמוזיקת המחאה של פיט סיגר, ג'ון באאז וחבריהם. הפסטיבל הראשון התקיים בשנת 1978 ליד מבנה המועדון בקיבוץ מחניים ואחרי כמה שנים במיקום הזה הוא נדד לחורשת טל, חיפש לו בית אחר בעוד כמה מקומות ובשנת 2003 התמקם לו בנחת בקיבוץ גינוסר. לפני כמה שנים נוסף לפסטיבל האביב פסטיבל נוסף – חורפי ואינטימי.
אנחנו הפכנו ללקוחות קבועים של הפסטיבל כבר בשנת 2000 ומאז אנחנו שומרים לו אמונים. שום דבר לא ימנע מאיתנו לקחת בו חלק. שום דבר.
לפני שאני מספרת עוד על סוף השבוע האחרון אני חייבת להוריד את הכובע הוירטואלי שלי בפני יהודית ומנחם וינוגרד מקצרין, שהם מפיקי הפסטיבל ועושים עבודה מופלאה בהפקה של האירוע הקסום הזה. זה רק משתפר משנה לשנה ועל כך מגיעות להם אלפי תודות.
מילים על מסך לבן פשוט לא יכולות להעביר את העוצמה של סוף שבוע כזה, ולכן אני לא ממש מתכוונת לנסות, אבל אני כן רוצה לחלוק איתכם שתיים מהחוויות המוזיקליות שחווינו בסוף השבוע הזה.
הר הנשים – הר הנשים הוא מופע אינטימי של ארבע מוזיקאיות מופלאות, ששלוש מהן הכרנו עוד קודם.
את חגית רוזמרין מ"חליל בגליל" שמענו לראשונה לפני כמעט עשר שנים בקונצרט מופלא של "קטיפה שחורה" שהתקיים בנס עמים. היא היתה אז בהריון ואנחנו היינו טירונים במוזיקה אירית. כמה הרבה השתנה מאז. בשנים שאחר כך היא הפכה גלילית כמונו ויצא לי לעבוד איתה ועם גיל במסגרת סל תרבות, ואחר כך היא לימדה את המתבגר והפרופסור לנגן בחלילית אירית ומצאה לה מקום של כבוד אצלנו בלב.
את מיכל שחר הכרנו כחלק מההרכב "ירוק עד" שליווינו כקהל פחות או יותר מתחילת דרכו. יש משהו מיוחד בלצפות בדרך שאמן עושה ולראות איך הוא מתפתח וגדל. זה קצת הופך אותו ל"שלנו".
את סוניטה פגשנו בפעם הראשונה לפני כמה שנים בסולם יעקב. יש להודות על האמת ולומר שפחות משרצינו לשמוע אותה מנגנת על הנבל, רצינו לשבת באולם ממוזג (זה היה אחד מהפסטיבלים שלווה בחמסין אכזרי)...אבל מהרגע שהצלילים נמזגו אל החדר כבר היינו שם בגלל המוזיקה...
ואת דנה קרן, מההרכב "צמד פז", לא הכרנו קודם. אבל עכשיו כן.
את ארבע הענקיות האלו (שאף אחת מהן לא ניחנה במימדים הפיזיים שיצדיקו את התואר) התכנסו להן למופע משותף של מוזיקה (שלפחות חלקה מקורית) ואגדות, ובעיקר למופע של הרמוניה מדהימה. עכשיו אנחנו חייבים לוודא שהן תמשכנה לתפקד כהרכב, לא רק משום שזה יהיה פשע אם לא, אלא גם משום ששני הבנים שלנו פיספסו את המופע....
הפנינה השנייה של הפסטיבל (בעצם זה פנין. אולי צריך להמציא מילה לפנינה זכר...) היה הזמר, הכותב והמלחין האנגלי PETE MORTON. לצערי דווקא את המילים של השירים שהכי אהבתי לא מצאתי ברשת, אז תצטרכו לחכות בסבלנות עד שאתמלל אותם, אבל אתם יכולים להאמין לי שהיה שווה באמת. ביליתי היום את כל היום בנסיעות ופשוט הקשבתי לדיסק שלו שוב ושוב...
אז מה היה לנו?
מוזיקה, שלווה ושקט, לילה באוהל (ורק הנסיכה ישנה טוב, והיא גם התרגשה מכל העניין כי את הפעם האחרונה שישנה באוהל היא בכלל לא זוכרת), ביקור של פיית השיניים (שמצאה את הדרך עד גינוסר, תודה לאיזושהי יישות עליונה, ואפילו הצליחה להיכנס לאוהל הסגור היטב) ואפילו – וזה ממש חשוב – מזג אוויר נעים. מה עוד אפשר לבקש?
_______________________________
משהו קטן וטוב #11
המלון והפונדק בגינוסר היו מלאים עד אפס מקום וכל שטחי הקמפינג היו מלאים אוהלים. כל האנשים האלו אכלו ושתו, שרו ורקדו, שיחקו בקלפים וקראו עיתונים. זה התחיל ביום חמישי והסתיים בשבת בסביבות 17:00. חצי שעה אח"כ באוהלים התקפלו והמכוניות התחילו בנסיעה, והמדשאות היו נקיות. כאילו לא הסתיים שם כרגע פסטיבל ענק. פגשתי את הישראלי הנקי. יש כזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
