קסם שימושי

בקיץ 1989 יצאנו לטיול ה(כמעט) הכי גדול שלנו. 25 ימים, רובם בסקנדינביה, במין סנדוויץ שתחילתו וסופו בגרמניה.

שני אלבומים עם ניילון נצמד היו התוצר של טיול עם מצלמה קטנה וכמה סלילי פילם. נושא התמונות בטיול הזה היה די כאוב. כבר אז הייתי אני זו שהסתובבה עם המצלמה שלנו (אנחנו - AKA המאמן ואנוכי), כך שמבין שנינו אני הייתי הצלמת. יתר הפמליה שלנו כללה את ההורים, האח והגיסה של המאמן, וגולת הכותרת - גם מבחינת האטרקציה לצילום - האחייניות הקסומות של המאמן, שהיו אז בנות שנתיים וארבע. אפשר כבר להבין בכמה תמונות אני מופיעה, נכון?

היום אני כבר יודעת שאם אני רוצה שיצלמו אותי (כדי שאני אוכל לשנוא את התמונות אחר כך....) אני צריכה להגיד. אז זה הסתכם באפיזודה שטופת דמעות בפארק הפסלים המדהים של הפסל ויגלנד בנורבגיה. מוזר להיזכר בזה אחרי כל כך הרבה זמן.

ולמה אני צועדת ככה במשעולי הזיכרונות?

כי הבוקר, שהבנתי שמדגדג לי בידיים לעצב דף, הלכתי לחפש תמונות באלבומי הטיול ההוא.

היה נחמד לגלות שכבר אז היה לי קצת סקראפ בנשמה ושילבתי דפים מברושורים בין התמונות (ואפילו צילמתי שלטי דרך עם מפות), אבל היה מדכא לראות כמה מעט תמונות מוצלחות יש בין דפי האלבום. הוא מוצלח בתור מזכרת בשבילנו, שהיינו שם (למרות שגם אנחנו צפויים לתהות לגבי חלק מהתמונות, שהיום כבר לא נדע להגיד בדיוק איפה צולמו, כי אז ממש לא כתבנו כלום), אבל מי שלא היה שם איתנו - ישתעמם.

אז לא הרגשתי נקיפות מצפון לשלוף שלוש תמונות מהאלבום ולהשתמש בהן.

את הדחף ליצור משהו התניעו שני דברים - הסקיצה המקסימה שנילקי יצרה בשביל קומונת הבית הפתוח לעיצובים בנייר והקיט המקסים של crate paper שפירגנתי לי אצל נתנאלה ביום חמישי.

שלא כדרכי הייתי די נאמנה לסקיצה, אבל כפיצוי יצרתי מייד בן זוג לדף, ושם כבר התרחקתי ממנה.

זו הסקיצה:

וזו הפרשנות שלי עליה:

מדבקות וחיתוכי נייר מאותו קיט

חותמות fountain של חברת אמריקן קראפטס

דיו ורסה פיין וינטג' ספיה

דיו דיסטרס וינטג' פוטו

הדף השני אמור בעצם להיות הדף הראשון (הימני) כשמדפדפים באלבום, ולכן בו נוספו האותיות של "תוצרת הארץ" ונתנו כותרת. חוץ מזה השתמשתי באותם חומרים:

לפני עשרה ימים חגגנו את יום הנישואים שלנו.

השנה אנחנו נשואים בדיוק מחצית מחיינו...

יש הרבה דברים שלומדים אחרי עשרים ומשהו שנים ביחד, ואחד מהם הוא שלפעמים מספיק להיות ביחד, גם אם מה שעושים זה רק סידורים ומילוי מטלות.

לפיכך, את יום הנישואים תכננו להקדיש לרכישת מחשב נייד לפרופסור, כדי שיפסיק לגנוב לי את המחשב שלי.

כמובן שבסופו של דבר נכנס ביום הזה הרבה יותר ממה שתכננו בהתחלה...

את הבוקר התחלנו ב"קפה בחורש" בכפר ביאליק. ארוחת הבוקר היתה מאוד נחמדה, והיא נהייתה אפילו יותר נחמדה כשהמאמן שלף שקית קטנה שבתוכה קופסת מתנה ובתוכה  ארוז להפליא צמיד הצ'ארמס שחמדתי לי כבר מזמן. המאמן אומנם טוען שזה מרגיש כמו רמאות לתת לי מתנה שהכרזתי שאני רוצה, אבל אני ממש לא מתלוננת...

אחרי התודות לאיש שלי, התודות הנוספות מגיעות לעדית שר, שחוץ מהצמיד המקסים שלי, רכשתי ממנה בחודש האחרון מספר מתנות לחברות והייתי מרוצה לחלוטין, וגם לצמד הבלינגיות, שרק בגללן ידעתי על עדית...

כשסיימנו את ארוחת הבוקר יצאנו לצוד מחשב.

אל פריבל בטירת הכרמל הגענו בגלל המלצה של אח שלי, שיש לו קשרי עבודה איתם. אנחנו נחזור לשם בגלל היחס האישי והמצויין שקיבלנו עוד לפני שהצהרנו על הקשר הזה... ניר, בעל החנות, נתן לנו ייעוץ מקצועי וגם סירב למכור לנו את מה שלא נראה לו נכון למכור. הייתי אומרת שלפי סל הקניות שלנו שהיה מלא כל כך כשיצאנו אין ספק שהוא איש מכירות מצויין, אבל האמת היא שחוץ מזה שהוא בעל מקצוע מעולה,  לא קנינו שום דבר שלא התכוונו לקנות... ה-DVD שלנו שבק יום קודם, אז ברור שהיינו צריכים חדש (אנחנו מנסים לסיים לראות את כל חמש העונות של בבילון לפני שהבוגר יתגייס...), ובהתברברות הקשה האחרונה שלי החלטתי שנמאס לי להסתדר בלי ג'י.פי.אס (אין ספק שהזמן שאחסוך בלא להתברבר יצדיק את ההוצאה הזו די מהר). הפרופסור קיבל את המחשב שלו, והמחשב הנייד של המאמן יכול להיחשב מתנת יום נישואים.

והמסך ''24 החדש שלי? או-קיי, זו כבר התפנקות אמיתית...

אז חוץ מלהמליץ לכם בחום גדול על ניר ועל החנות שלו, אני גם שמחה להעביר אליכם טיפ משובח שהוא נתן לנו, רגע לפני שיצאנו -

צריך לתת לבטריה מנוחה. מה זה אומר?

בנייד, לרוקן את הבטריה לגמרי לפחות פעם בשבוע (סוף סוף יש לי תירוץ למה אני שוכחת לטעון את הנייד ונשארת מנותקת באמצע היום...).

במחשב הנייד ובמכשירים אחרים שיכולים לעבוד בלי בטריה - כשאתם עובדים עם המחשב מחובר לחשמל, תוציאו את הבטריה לגמרי.

ניר אומר שזה מאריך את חיי הבטרייה עד מאוד, וכיוון שמניסיוננו אנחנו יודעים שבטריה שבהתחלה מחזיקה ארבע שעות, אחרי חצי שנה מחזיקה כבר רק שלוש שעות, זה נשמע לנו ממש הגיוני. אז תנסו. 

הרפתקת המחשבים לקחה לנו הרבה יותר זמן מהמתוכנן, אז הגעתי הביתה רק לשנייה כדי לאסוף את הנסיכה וליסוע ליער שליד יעד, 7 דקות מהבית, שם הציגו שחקני תיאטרון "שומרי הגן" גרסה מקסימה של "הזמיר וקיסר סין". היה מענג, ואם אתם רוצים לדעת מתי התיאטרון הזה מגיע קרוב אליכם הביתה, אז תצטרפו גם אתם לרשימת התפוצה שלהם.

ובערב יצאנו בשניים. מאחר שהמאמן בחר איפה נאכל ארוחת בוקר, אני הייתי צריכה לבחור איפה אוכלים ארוחת ערב... אז נזכרתי שכבר מזמן רצינו לבדוק את ביסטרו איד'לה בנהריה ונסענו לשם. איד'לה היא האחות הקטנה של אידה, מסעדת השף שי שמואלי, שהשתתף ב"קרב סכינים", וקיבלנו המלצות חמות לאכול שם. בחרנו בארוחת ביסטרו, שמציעה לחם, מחמצים, מנה ראשונה ומנה עיקרית במחיר מאוד מאוד אטרקטיבי - 59 ש"ח לאדם. כל מה שאכלנו היה מצויין - מרק פטריות ושמנת, פטריות מטוגנות עם רוטב שזיפים, דג סול על הגריל ונתחוני אנטריקוט עם רוטב צ'ימיצ'ורי. למרות שמאוד רצינו לא נשאר לנו מקום לקינוח, אז כנראה שניאלץ לחזור לשם שוב...

הבטחתי פוסט צרכני וכזה הוא יצא.

ורק לשם הבהרה - חוץ מהנחת בזה שאני שולחת אתכם למקומות שווים, ממש לא יוצא לי כלום מההמלצות האלו...

שתהיה שבת של מנוחה ונחת

לימור