קסם שימושי

בקיץ 1989 יצאנו לטיול ה(כמעט) הכי גדול שלנו. 25 ימים, רובם בסקנדינביה, במין סנדוויץ שתחילתו וסופו בגרמניה.

שני אלבומים עם ניילון נצמד היו התוצר של טיול עם מצלמה קטנה וכמה סלילי פילם. נושא התמונות בטיול הזה היה די כאוב. כבר אז הייתי אני זו שהסתובבה עם המצלמה שלנו (אנחנו - AKA המאמן ואנוכי), כך שמבין שנינו אני הייתי הצלמת. יתר הפמליה שלנו כללה את ההורים, האח והגיסה של המאמן, וגולת הכותרת - גם מבחינת האטרקציה לצילום - האחייניות הקסומות של המאמן, שהיו אז בנות שנתיים וארבע. אפשר כבר להבין בכמה תמונות אני מופיעה, נכון?

היום אני כבר יודעת שאם אני רוצה שיצלמו אותי (כדי שאני אוכל לשנוא את התמונות אחר כך....) אני צריכה להגיד. אז זה הסתכם באפיזודה שטופת דמעות בפארק הפסלים המדהים של הפסל ויגלנד בנורבגיה. מוזר להיזכר בזה אחרי כל כך הרבה זמן.

ולמה אני צועדת ככה במשעולי הזיכרונות?

כי הבוקר, שהבנתי שמדגדג לי בידיים לעצב דף, הלכתי לחפש תמונות באלבומי הטיול ההוא.

היה נחמד לגלות שכבר אז היה לי קצת סקראפ בנשמה ושילבתי דפים מברושורים בין התמונות (ואפילו צילמתי שלטי דרך עם מפות), אבל היה מדכא לראות כמה מעט תמונות מוצלחות יש בין דפי האלבום. הוא מוצלח בתור מזכרת בשבילנו, שהיינו שם (למרות שגם אנחנו צפויים לתהות לגבי חלק מהתמונות, שהיום כבר לא נדע להגיד בדיוק איפה צולמו, כי אז ממש לא כתבנו כלום), אבל מי שלא היה שם איתנו - ישתעמם.

אז לא הרגשתי נקיפות מצפון לשלוף שלוש תמונות מהאלבום ולהשתמש בהן.

את הדחף ליצור משהו התניעו שני דברים - הסקיצה המקסימה שנילקי יצרה בשביל קומונת הבית הפתוח לעיצובים בנייר והקיט המקסים של crate paper שפירגנתי לי אצל נתנאלה ביום חמישי.

שלא כדרכי הייתי די נאמנה לסקיצה, אבל כפיצוי יצרתי מייד בן זוג לדף, ושם כבר התרחקתי ממנה.

זו הסקיצה:

וזו הפרשנות שלי עליה:

מדבקות וחיתוכי נייר מאותו קיט

חותמות fountain של חברת אמריקן קראפטס

דיו ורסה פיין וינטג' ספיה

דיו דיסטרס וינטג' פוטו

הדף השני אמור בעצם להיות הדף הראשון (הימני) כשמדפדפים באלבום, ולכן בו נוספו האותיות של "תוצרת הארץ" ונתנו כותרת. חוץ מזה השתמשתי באותם חומרים:

הלהקה הייצוגית שלנו נוסעת פעם בשנתיים לרקוד בחו"ל. הפרופסור נסע לפני שנתיים לצרפת ולהולנד ונהנה מאוד.

השנה היא השנה השלישית שלו בלהקה הייצוגית, וכבר בקיץ, כשהתחילו שמועות שהנסיעה השנה תהיה לברזיל, כמו לפני ארבע שנים, היה ברור שאם יהיה לו מקום אז אנחנו נגרום לזה לקרות. זו אמורה להיות חוויה כל כך גדולה, ואחרת, ומאוד שמחנו על ההזדמנות שניתנת לו.

כשנודע שהטיסה היא בדיוק ביום ההולדת השמונה עשר שלו, נעשה עוד יותר ברור שהוא חייב ליסוע...

התלבטתי הרבה מה להכין לו לנסיעה.

חוברת סודוקו קניתי לו (וכשנתתי לו אותה הוא צחק, כי הוא דאג לעצמו לעוד שתי חוברות כאלו...), אבל רציתי גם משהו אישי.

כשחגית תיארה את יומן ירושלים שלה ממש נדלקתי וחשבתי להכין לו יומן שבו ידביק בכל יום תמונה אחת, אבל המאמן צינן את ההתלהבות שלי, אמר לי שאין לו מושג איפה אשיג מצלמת פולרואיד ושחוץ מזה זה לא רעיון טוב להטיל על הילד מטלות שלא יעשו לו טוב. אז שקלתי מחדש, אבל לא התרחקתי מדי מהרעיון של חגית.

חתכתי כמה דפים לגודל המתאים (החיצוני הוא בערך 26*18 והפנימיים 23*12) וקישטתי אותם בצורה די יסודית, כשאני משאירה ממש מעט מקום לכתיבה, כך שגם אם הוא לא יכתוב כלום, זה לא יהיה נורא. לשמחתי קיבלנו לו"ז מפורט של התוכניות שלהם, אז יכולתי להוסיף גם את זה. בנוסף הכנתי גם כיס גדול למזכרות, בתקווה שהוא יאסוף כאלה.

את כל הדפים תפרתי באמצע (ושוב תודה לחגית על הרעיון).

ככה זה נראה לפני התפירה:

משהו קטן וטוב

כשנתתי לו את היומן הוא התפעל מזה ש"גם כשאין לי זמן לכלום, אני מוצאת זמן" 

אז עניתי לו שכל זמן שהם מעריכים את מה שהם מכינים להם, אני אמשיך להכין.

ואז הדג הלא רגשני שלי ענה:

"אני לא חושב שאי פעם אני אפסיק להעריך את זה".

נשארתי נטולת מילים.

***פוסט שמתעלם מהאש הבוערת, למרות שהלב שלי בוכה כבר שעות***

לפני כמה שנים השתתפתי בסדנה בנושא סיפורי לידה, ורק אז, כשסקרתי את שלושת סיפורי הלידה של הילדים שלי, הבנתי שהפרופסור הוא הילד היחיד שלי שממש שיחררתי וילדתי בלידה טבעית (הפחד מפני המלקחיים שכיכבו בלידה הקודמת גרם לי ללחיצות כל כך היסטריות, עד ששבועיים אחרי הלידה עדיין היו לי כיווצים קשים בשרירי הבטן). זו היתה מחשבה מדהימה, כי הוא גם היחיד בין ילדי שעומד בפני עצמו. כבר בתור תינוק הוא לא אהב להירדם על הידיים שלנו, ומאז ומעולם היתה בו היכולת להיסגר בעולם שלו ולהסתפק בעצמו, בניגוד לאחיו ואחותו שהסימביוזה ביניהם לבינינו הרבה יותר גדולה.

חשבנו שאנחנו יודעים איך נקרא לו, אבל עוד בחדר הצירים, כשהיולדת שלידי קראה לבעלה "אלון", הרהרתי באפשרות לשנות את הבחירה. על הכוונת עמדו גם אילן ואורן. ולא, לא קלטתי אז שכל השמות שאנחנו חושבים עליהם הם שמות של עצים. ממרחק של שמונה עשרה שנה נראה שהשם "תומר" היתה הבחירה המושלמת עבור הילד התמיר שלי, הפרופסור, שראשו אומנם בעננים, אבל ככל שהימים עוברים ברור שהרגליים שלו נטועות עמוק בקרקע.

עוד שעתיים מחוגי השעון יחלפו על פני שעת חצות, ובדיוק ברגעים שבהם הוא יהפוך בן שמונה עשרה, ניפרד ממנו ונשלח אותו יחד עם כל חבריו הרקדנים לרקוד בריו-דה-ז'נרו ובסאו פאולו. החוויה שצפוייה לו מדהימה ואנחנו מקנאים בו ומאחלים לו טיול נפלא.

חבל הטבור אומנם נחתך, אבל החוט שקושר את הלב שלי אל הלב שלו מחובר חזק.

מזל טוב ילד שלי אהוב

והנה גם תמונה שצולמה במופע להורים לקראת הנסיעה: