לידיעת כל מי שמתכנן להזמין אותי לאירוע - אני מאמינה במתנות!
כן, כן, אני האישה המיושנת הזו שעדיין מגיעה עם חבילה עטופה לחגיגות בר מצווה וחתונה...
יש לציין, עם זאת, שהתקדמתי עם הזמן (ועם ההבנה שמה שהחוגגים באמת רוצים זה כסף) והמתנה היא תמיד רק נספח למזומנים הנכספים...
לפני חודשיים, בדרכנו החוצה מהחתונה של הבנדוד, הצטערתי שלא היתה לי מצלמה לצלם את החבילה הבודדה והפטאתית שישבה על הכספת (זוג ציפיות מקסימות - ושוביניסטיות קלות - ובהן היא יושבת על הספסל וממתינה והוא מגיע על האופניים).
ביום חמישי שוב חגגנו. הפעם החתן היה בן של חברה יקרה מאוד ללבי, והחתונה היתה מהמקסימות שחווינו. לפני עשרים שנה בערך, כשהיינו נשואים צעירים, חווינו קיץ אחד של שבע חתונות. מגוון כזה איפשר לנו לחוות חתונות מכל הסוגים - כל סוגי האוכל, כל סוגי המוזיקה, כל סוגי החופות, וחתונה אחת ששילבה בתוכה את כל סוגי הקיטש... מאז, לשמחתנו, אנחנו לא מוזמנים ליותר מדי חתונות, וברוב המקרים מדובר בחתונות בהן לפחות אחד מבני הזוג יקר ללבנו.
ביום חמישי החתונה היתה, כאמור, מקסימה במיוחד.
קודם כל - המקום. "ביער בחדרה" זו הפעם הראשונה שאנחנו שם, אבל כל מי שאני מספרת לו על החתונה כבר מכיר את המקום, אז כנראה שאנחנו האחרונים להגיע לשם. המקום מרווח להפליא ומציע שלושה או ארבעה סוגי ישיבה שונים, קצת כמו בית ענקי. אומרים תמיד שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אני לא יודעת לגבי זה, אבל בעיצוב של המקום בהחלט שמו דגש על הפרטים הקטנים. פינת הטאבון, למשל, שלא היתה פעילה באותו ערב, מורכבת משידת עץ שעל מדפיה חבילות קמח ומשקלים ישנים. וינטאג', מישהו?
שנית, האוכל. הורגים אותי ארועים שבהם מפטמים את האורחים בעשרים סוגי מנות ראשונות ומתאבנים, ואז כשמגיע שלב המנות העיקריות (ב-11 בלילה) אף אחד כבר לא יכול לאכול (מה שלא אומר שלא אוכלים, כמובן...). כאן לא היו נשנושים ומנות ראשונות. אחרי החופה נפתחו מזנוני המנות העיקריות ובכל אחד מהם היה סוג אחד של מנה עיקרית, סוג אחד של תוספת ושני סלטים. שלושה מזנונים כאלה בכל צד של האולם ועוד מזנון סלטים באמצע. זהו. אבל הכל היה טעים להפליא ובכמויות נדיבות.
חוץ מזה, כל הערב, גם תוך כדי שלב הקפה והמנות האחרונות היה מזנון מנות חמות שנשאר פעיל ואסטתי לטובת הרעבים. הבוגר הצטרף אלינו קצת לפני חצות לצורך הנסיעה צפונה, וחגג על הצלי המשובח והפירה.
הרב היה ענייני וניהל טקס יפה עם הסברים במידה, והכלה ברכה את בן זוגה מתחת לחופה, מה שמרגש אותי במיוחד לאור הזכרונות מהרב החשוך שחיתן אותנו. מלבד זאת - מאז החתונה המקסימה של עמית ויונתן - שבה הרב הסביר להם שבעצם אקט החתונה הם בעצם מחתנים עוד קצת את כל הזוגות הנשואים באולם, אנחנו מרשים לעצמנו להתרגש קצת בכל חופה גם בשביל עצמנו, ולשמוח בכל פעם עם הידיעה שכן, גם עכשיו היינו בוחרים אחד בשני.
חוץ מזה היתה תוכנית, שזה משהו ממש מוצלח בחתונה, כי תמיד יש איזה שליש מהאורחים שלא מכיר את החתן, ועוד שליש שלא מכיר את הכלה, ואם יש מישהו שמוכן לספר עליהם (עדיף בחרוזים, נחמד אם יש גם כמה תמונות מצחיקות) אז זה ממש מוצלח. כאן זה היה ממש מוצלח.
וכמעט הכי חשוב - המוזיקה, שהיתה בווליום סביר ובאיכות משובחת. כבר מזמן לא רקדתי והיה ממש נחמד להיזכר.
ושוב, בכניסה לאולם עמדו כספת ועגלת עץ בשביל המתנות.
והיתה בה מתנה אחת...
אבל אם כבר עקשנות, אז לפחות בחן.
ככה היא נראתה מלפנים:
ומקרוב:
ומאחור:
אז מזל טוב ענקי ורוב אושר לשחר ולשרון!
משהו קטן וטוב #5(2010)
אלונה וינטאג', שהיא אחת מהבלוגריות עם ההתאמה הכי גדולה בין הכינוי לבין אישה שמאחוריו, חולקת איתנו בלוג קנדי מלא אהבה וסטייל.
שווה באמת!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
