קסם שימושי

החלטנו שהגיוס הקרב ובא מצדיק יום משפחתי להפליא, ובחרנו כיעד את נמל תל אביב, כשהתרוץ העיקרי הוא השוק המקורה שנפתח זה עתה.

שלשום בערב, כשהנסיכה שאלה מה נעשה, האיש שלי אמר לה שזה יהיה כמו בחו"ל - נבלה כולנו באוטו אחד, ניסע ונעשה דברים.

היה כמעט חו"ל.

האוטו פחות נוח, אבל הוא סיפק לנו הרפתקה בדמות פנצ'ר, כך שלגברים היתה הזדמנות להפגין כישורים טכניים, לנסיכה היתה הזדמנות לקבל הסבר מוחשי על כוחו של המנוף ולי היתה הזדמנות להתאמן בצילום...

אז הנה התוצאות:

בפעם הראשונה הגעתי לשם במסגרת הדייט הרציני הראשון שלי {בגיל 16, עם מי שהיה שנתיים קודם לכן המדריך שלי בצופים, ושאחרי שסוף סוף הוא כבר הזמין אותי לדייט זה נגמר בפגישה וחצי ואחרי זה בהיעלמות והתעלמות ששברו את לבי...}. הלכנו לראות את "הכבש ה-16", ואחרי זה עצרנו שם בדרך לשוטטות בים, והצטיידנו בביגלך חמים.

בשנים שאחרי זה הבייגלך המושלמים של הרשקו פינקו אותנו לא פעם בערבים, ובגללם גם למדתי לאכול חמאה (המאמן טען שלאכול בייגלך טריים בלי חמאה זה פחות או יותר חילול הקודש...). חקוק לי בזיכרון ערב אחד, במהלך השבעה על הסבתא המדהימה של המאמן, שבו הבייגלך החמים שימשו מאכל נחמה מושלם.

מאז הפעם הראשונה ההיא חלפו שלושים שנים תמימות.

מאז הפעם האחרונה שהזדמנתי למחיצתם של בייגלך מהזן הזה עברו לפחות חמש עשרה.

אתמול, כשהסתיים שיעור האילוסטרייטור שלי, מצאתי את עצמי עוברת ליד מאפיית הבייגלך.

שום דבר לא השתנה.

אותו צרור בייגלך קשור בחבל על כרכוב האבן בכניסה למאפייה.

אותו ריח של שחיתות.

אותם בייגלך טריים שנשלפים ישר מהתנור.

קניתי כאלו רכים עם שומשום וכאלו קשים עם מלח, ורגע לפני שנכנסתי לאוטו עצרתי גם במכולת הסמוכה כדי לקנות חבילת חמאה.

לפני שהתנעתי צילצלתי הביתה כדי להגיד להם שלא יתמלאו, אני מביאה שקיות עם נוסטלגיה...

ואז נסעתי הביתה במשך חמישים דקות, כשהאוטו מלא ריח מרעיב, ולא הושטתי יד לשקיות.

נכון שיש לי אופי?

ומה אני אגיד לכם - עם קצת חמאה וקצת מלח, לנוסטלגיה יש טעם מושלם. 

לפני עשרה ימים חגגנו את יום הנישואים שלנו.

השנה אנחנו נשואים בדיוק מחצית מחיינו...

יש הרבה דברים שלומדים אחרי עשרים ומשהו שנים ביחד, ואחד מהם הוא שלפעמים מספיק להיות ביחד, גם אם מה שעושים זה רק סידורים ומילוי מטלות.

לפיכך, את יום הנישואים תכננו להקדיש לרכישת מחשב נייד לפרופסור, כדי שיפסיק לגנוב לי את המחשב שלי.

כמובן שבסופו של דבר נכנס ביום הזה הרבה יותר ממה שתכננו בהתחלה...

את הבוקר התחלנו ב"קפה בחורש" בכפר ביאליק. ארוחת הבוקר היתה מאוד נחמדה, והיא נהייתה אפילו יותר נחמדה כשהמאמן שלף שקית קטנה שבתוכה קופסת מתנה ובתוכה  ארוז להפליא צמיד הצ'ארמס שחמדתי לי כבר מזמן. המאמן אומנם טוען שזה מרגיש כמו רמאות לתת לי מתנה שהכרזתי שאני רוצה, אבל אני ממש לא מתלוננת...

אחרי התודות לאיש שלי, התודות הנוספות מגיעות לעדית שר, שחוץ מהצמיד המקסים שלי, רכשתי ממנה בחודש האחרון מספר מתנות לחברות והייתי מרוצה לחלוטין, וגם לצמד הבלינגיות, שרק בגללן ידעתי על עדית...

כשסיימנו את ארוחת הבוקר יצאנו לצוד מחשב.

אל פריבל בטירת הכרמל הגענו בגלל המלצה של אח שלי, שיש לו קשרי עבודה איתם. אנחנו נחזור לשם בגלל היחס האישי והמצויין שקיבלנו עוד לפני שהצהרנו על הקשר הזה... ניר, בעל החנות, נתן לנו ייעוץ מקצועי וגם סירב למכור לנו את מה שלא נראה לו נכון למכור. הייתי אומרת שלפי סל הקניות שלנו שהיה מלא כל כך כשיצאנו אין ספק שהוא איש מכירות מצויין, אבל האמת היא שחוץ מזה שהוא בעל מקצוע מעולה,  לא קנינו שום דבר שלא התכוונו לקנות... ה-DVD שלנו שבק יום קודם, אז ברור שהיינו צריכים חדש (אנחנו מנסים לסיים לראות את כל חמש העונות של בבילון לפני שהבוגר יתגייס...), ובהתברברות הקשה האחרונה שלי החלטתי שנמאס לי להסתדר בלי ג'י.פי.אס (אין ספק שהזמן שאחסוך בלא להתברבר יצדיק את ההוצאה הזו די מהר). הפרופסור קיבל את המחשב שלו, והמחשב הנייד של המאמן יכול להיחשב מתנת יום נישואים.

והמסך ''24 החדש שלי? או-קיי, זו כבר התפנקות אמיתית...

אז חוץ מלהמליץ לכם בחום גדול על ניר ועל החנות שלו, אני גם שמחה להעביר אליכם טיפ משובח שהוא נתן לנו, רגע לפני שיצאנו -

צריך לתת לבטריה מנוחה. מה זה אומר?

בנייד, לרוקן את הבטריה לגמרי לפחות פעם בשבוע (סוף סוף יש לי תירוץ למה אני שוכחת לטעון את הנייד ונשארת מנותקת באמצע היום...).

במחשב הנייד ובמכשירים אחרים שיכולים לעבוד בלי בטריה - כשאתם עובדים עם המחשב מחובר לחשמל, תוציאו את הבטריה לגמרי.

ניר אומר שזה מאריך את חיי הבטרייה עד מאוד, וכיוון שמניסיוננו אנחנו יודעים שבטריה שבהתחלה מחזיקה ארבע שעות, אחרי חצי שנה מחזיקה כבר רק שלוש שעות, זה נשמע לנו ממש הגיוני. אז תנסו. 

הרפתקת המחשבים לקחה לנו הרבה יותר זמן מהמתוכנן, אז הגעתי הביתה רק לשנייה כדי לאסוף את הנסיכה וליסוע ליער שליד יעד, 7 דקות מהבית, שם הציגו שחקני תיאטרון "שומרי הגן" גרסה מקסימה של "הזמיר וקיסר סין". היה מענג, ואם אתם רוצים לדעת מתי התיאטרון הזה מגיע קרוב אליכם הביתה, אז תצטרפו גם אתם לרשימת התפוצה שלהם.

ובערב יצאנו בשניים. מאחר שהמאמן בחר איפה נאכל ארוחת בוקר, אני הייתי צריכה לבחור איפה אוכלים ארוחת ערב... אז נזכרתי שכבר מזמן רצינו לבדוק את ביסטרו איד'לה בנהריה ונסענו לשם. איד'לה היא האחות הקטנה של אידה, מסעדת השף שי שמואלי, שהשתתף ב"קרב סכינים", וקיבלנו המלצות חמות לאכול שם. בחרנו בארוחת ביסטרו, שמציעה לחם, מחמצים, מנה ראשונה ומנה עיקרית במחיר מאוד מאוד אטרקטיבי - 59 ש"ח לאדם. כל מה שאכלנו היה מצויין - מרק פטריות ושמנת, פטריות מטוגנות עם רוטב שזיפים, דג סול על הגריל ונתחוני אנטריקוט עם רוטב צ'ימיצ'ורי. למרות שמאוד רצינו לא נשאר לנו מקום לקינוח, אז כנראה שניאלץ לחזור לשם שוב...

הבטחתי פוסט צרכני וכזה הוא יצא.

ורק לשם הבהרה - חוץ מהנחת בזה שאני שולחת אתכם למקומות שווים, ממש לא יוצא לי כלום מההמלצות האלו...

שתהיה שבת של מנוחה ונחת

לימור