הגוזל שלנו, זה שנולד פצפון כל כך עד שהבית הראשון שלו היה הפגייה, כבר גדול.
ממש גדול.
עשרים שנים.
מתי בדיוק הן קרו לנו?
לפני חודש בערך קיבלתי טלפון מהיפה שלו, שרצתה לדעת מה אנחנו מתכננים לכבוד האירוע המכונן.
אני - לקנות לו מקינטה, כמו שהוא שהוא רוצה.
היא - כי חשבתי שאולי נארגן לו מסע בארץ, כזה שיעבור בכל מיני מקומות, ויהיו בו כל מיני הפתעות ופגישות עם אנשים שהוא אוהב...
אני לא ממש טובה בלהגיד לא, ואסוציאציות מתוך "יש ילדים זיג זג" כבר התחילו לעלות לי לראש, אז הבטחתי לחשוב על זה קצת ולדבר איתה.
המאמן היה ספקן, ולא ממש הבין איזו הנאה תיגרם לילד ממסע ברחבי ישראל, ועוד לבד, אבל אני כבר הייתי בשוונג, ולא נתתי לפקפוקים לעצור אותי באמצע התנופה...
מאחר שהיפה לובשת חאקי, עיקר תהליך התכנון התרחש בטלפונים ובסמסים, ואחרי שזרקנו המון רעיונות לאוויר וביקשנו שיתוף פעולה מהמון אנשים שהבוגר אוהב במיוחד, חשבנו שאנחנו יכולות לתפור לו מסע.
התעלמנו מכמה תקלות קטנות בדרך, כמו רכבת ישראל שהחליטה ששבוע שעבר הוא בדיוק הזמן הנכון לא ליסוע בין נתניה לחיפה, ואח שלי, שהחליט לחגוג את יום הנישואים שלו, ועוד אנשים יקרים שבדיוק נעדרו מהאיזור מטעמי ויפאסנה או חתונה, והפקנו מסע יום הולדת, כזה שדי בטוח שאין סיכוי שהבוגר ישכח אי פעם...
אז איך זה התחיל?
ביום ראשון הילד התעורר מטלפון שזימן אותו לראיון בעזריאלי ביום שלישי בצהריים. מסתבר שיש אנשים שדברים כאלו קורים להם, אז זה לא נשמע היה לו מוזר מדי...
מאחר שאני התכוונתי להגיע לראיון במת"מ (או ככה הוא חשב, לפחות), ומכיוון שלא היתה רכבת מעכו, הצעתי לו טרמפ לחוף כרמל. מזל שאת הידיים הרועדות שלי, ואת כאב הבטן, הוא לא יכול היה לראות...
הורדתי אותו בתחנה, ורגע לפני שנפרדנו נתתי לו כרטיס לרכבת. טוב שאמרתי לו שזה כרטיס שמור, אחרת הוא לא היה שם לב. {פרשנות של הבוגר ביום חמישי בערב: מי שמכיר את אמא שלי יודע שיכול להיות שלכבוד זה שיש לי ראיון חשוב היא טרחה לקנות לי כרטיס, ועוד בשמורים, אז זה לא היה מוזר מדי...}
סובבתי את האוטו ונסעתי למגרשי החנייה על החוף לאסוף את אמא שלי. נתתי לה תרמיל גדול ומצוייד וקלסר מלא הוראות ומעטפות, וגם כרטיס שמור - חברו הטוב של הכרטיס של הבוגר - והורדתי גם אותה בתחנת הרכבת. חששתי שזה שיש עוד עשרים דקות עד שהרכבת תצא יגרום לזה שהבוגר יראה אותה מוקדם מדי, אבל למרות שהם עמדו ממש קרוב זה לזה, כבודו לא ראה כלום (אולי זו הראייה המרחבית המפוקפקת שגרמה לזה שקורס טיס לא רצה אותו?). הוא גילה שהיא נוסעת איתו רק כשהיא אמרה לו שלום בקרון השמורים, ואז הוא כבר הבין שיש דברים בגו...
הוא קיבל ממנה את הקלסר וזה מה שהיה במעטפה הראשונה (יחד עם כרטיס רכבת נוסף ועם כסף מזומן):
רק אחרי שהוא קרא את המכתב הראשון והפך את הדף, הוא ראה את השער של הקלסר, יחד עם לוגו המסע, שהופיע אחר כך גם על כל המעטפות שנקרו על דרכו, ואחרי השער חיכה לו גם מסמךהנחיות כלליות מפורט (שאני חוסכת מכם. הוא דיבר בעיקר על זה שלא כדאי לפתוח את המעטפות לפני שנגיד לו, שאנחנו מבקשים שייסע במוניות - יודעת האמא נפש ילדה החסכן - ושיהיה נחמד אם יצלם...)
(הצילום של הנעליים המדליקות נלקח מכאן)
בתל אביב הילד נפרד מסבתא. היא נשארה בעזריאלי לפגוש חברה והוא עלה על הרכבת לירושלים. בחבילת הפינוק הוא מצא את הספר ההולם לדרך - יש ילדים זיג זג ובוטנים אמריקאיים, שבלעדיהם שום מסע לא יהיה ראוי לשמו.
בדרך לירושלים הוא גם פתח את מעטפה מספר 2 -
הוא צילם תמונות של האוכל (באגואה) ושל תוכן המעטפה שחיכתה לו שם:
הצילום של המיונז הוא לא סתם... הבוגר אוהב מאוד מיונז וכמעט תמיד צריך לבקש אותו במיוחד. באגואה הוא קיבל את המיונז עוד לפני שהאוכל הגיע, והיה בטוח שביקשתי מהם במיוחד שיגישו לו מיונז. אבל לא. זו סתם היתה הוכחה לזה שבחרתי היטב כשבחרתי דווקא את המסעדה הזו...
הבוגר ציית להוראות והלך למנזר האחיות ציון, איפה שחיכה לו חדר.
אני אפרד מכם כאן ואמשיך את קורות המסע מחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
