קסם שימושי

טו באב היום.

אתמול ניצלנו את זה שהנסיכה במחנה, ויצאנו בערב. 

כל מקומות הבילוי היו מלאים בבלונים אדומים ולבנים.

ניסינו להיזכר מתי זה נהיה הסמל של טו באב, ומתי בעצם טו באב נהיה בכלל מין חג הולמרקי שכזה אצלנו?

המצחיק הוא שאם תשאלו אנשים בפברואר, הם בטח ידעו לספר לכם על הקדוש הנוצרי ולנטיין שהיה אנטישמי גדול, מה שאפילו לא נכון...

ובאב? אני לא בטוחה כמה אנשים יודעים בכלל למה חוגגים (ויש בכלל כמה סיבות, והן כולן כנראה תפסו טרמפ על החג הזה,

שבכלל העתקנו מהעמים הפאגאניים סביבנו...)

אבל הנה טו באב, ואנחנו חוגגים, כי כל סיבה לחגיגה היא סיבה טובה.

ואם חוגגים, אז הנה כמה כרטיסים שהכנתי, במצב רוח צהוב-כתום משהו:

הכרטיס הזה הוא בסיס קארדסטוק כתום, שעליו, בעזרת שבלונה דביקה של שושנים, צבעתי את השושנים עם פאן פסטל לבן. אני לא בטוחה איך זה יעבוד עם גירים אחרים, כי בפאן פסטל הפיגמנט מאוד מרוכז, אבל בצבעים אחרים (לא לבן) זה בטח יעבוד. צבעתי שכבה ראשונה, לא הורדתי את השבלונה, ריססתי פיקסטיב, ואחרי שהתייבש צבעתי שכבה שנייה של הלבן. בעלים הירוקים הסתפקתי בשכבת צבע אחת.

זה יוצא כל כך יפה, שחוץ מאיחול לא צריך יותר כלום:

אז נכון שכל יום הוא יום לאהבה, אבל אם נותנים לנו הזדמנות מיוחדת, אז בואו ננצל אותה,

באהבה גדולה

לימור

__________________________

משהו קטן וטוב - כי תמיד יש כאלה....

מכירים את הפתגם הזה "צריך לנשק הרבה צפרדעים עד שמוצאים נסיך"?

אז האמת שלא הייתי צריכה לנשק יותר מדי צפרדעים, ואת הצפרדע שבתוכה התחבא הנסיך שלי מצאתי

בשלב די מוקדם של החיים שלי,

אבל עדיין, צפרדעים עושות לי את זה לגמרי, אז היה ברור שהצפרדע הזו תהפוך לכרטיס מלא אהבה, אפילו שהיתה כל כך הרבה צפרדע, עד שלא היה לי ברור בהתחלה איפה יהיה עוד משהו, אבל הצלחתי:

אמא שלי לימדה אותי שמה שעושים בראש השנה עושים כל השנה, ולכן רצוי לשים לב למה שעושים...

בראש השנה הזה ניסיתי להקפיד על העניין.

אז מה היה לנו?

* אירועים משפחתיים נעימים ורגועים, כאלו שלא מגיעים לטיפול בגללם (ע"ע השאלה הכי מלחיצה בעולם "איפה אתם בחג?")

* אוכל מעולה, ולא אכלתי יותר מדי (מה שקשור כנראה לסעיף האחרון ברשימה)

* תפירה, והרבה. גם כיסוי לקרש הגיהוץ וגם שמיכת טלאים לנסיכה (שמחכה עכשיו לזה שאגיע לקנות את הבד בשביל הצד השני שלה). ככה זה נראה בשלב התכנון (צולם בלילה, שנייה לפני שהתחלתי לחבר):

***פוסט שמתעלם מהאש הבוערת, למרות שהלב שלי בוכה כבר שעות***

לפני כמה שנים השתתפתי בסדנה בנושא סיפורי לידה, ורק אז, כשסקרתי את שלושת סיפורי הלידה של הילדים שלי, הבנתי שהפרופסור הוא הילד היחיד שלי שממש שיחררתי וילדתי בלידה טבעית (הפחד מפני המלקחיים שכיכבו בלידה הקודמת גרם לי ללחיצות כל כך היסטריות, עד ששבועיים אחרי הלידה עדיין היו לי כיווצים קשים בשרירי הבטן). זו היתה מחשבה מדהימה, כי הוא גם היחיד בין ילדי שעומד בפני עצמו. כבר בתור תינוק הוא לא אהב להירדם על הידיים שלנו, ומאז ומעולם היתה בו היכולת להיסגר בעולם שלו ולהסתפק בעצמו, בניגוד לאחיו ואחותו שהסימביוזה ביניהם לבינינו הרבה יותר גדולה.

חשבנו שאנחנו יודעים איך נקרא לו, אבל עוד בחדר הצירים, כשהיולדת שלידי קראה לבעלה "אלון", הרהרתי באפשרות לשנות את הבחירה. על הכוונת עמדו גם אילן ואורן. ולא, לא קלטתי אז שכל השמות שאנחנו חושבים עליהם הם שמות של עצים. ממרחק של שמונה עשרה שנה נראה שהשם "תומר" היתה הבחירה המושלמת עבור הילד התמיר שלי, הפרופסור, שראשו אומנם בעננים, אבל ככל שהימים עוברים ברור שהרגליים שלו נטועות עמוק בקרקע.

עוד שעתיים מחוגי השעון יחלפו על פני שעת חצות, ובדיוק ברגעים שבהם הוא יהפוך בן שמונה עשרה, ניפרד ממנו ונשלח אותו יחד עם כל חבריו הרקדנים לרקוד בריו-דה-ז'נרו ובסאו פאולו. החוויה שצפוייה לו מדהימה ואנחנו מקנאים בו ומאחלים לו טיול נפלא.

חבל הטבור אומנם נחתך, אבל החוט שקושר את הלב שלי אל הלב שלו מחובר חזק.

מזל טוב ילד שלי אהוב

והנה גם תמונה שצולמה במופע להורים לקראת הנסיעה: