קסם שימושי

בפעם הראשונה הגעתי לשם במסגרת הדייט הרציני הראשון שלי {בגיל 16, עם מי שהיה שנתיים קודם לכן המדריך שלי בצופים, ושאחרי שסוף סוף הוא כבר הזמין אותי לדייט זה נגמר בפגישה וחצי ואחרי זה בהיעלמות והתעלמות ששברו את לבי...}. הלכנו לראות את "הכבש ה-16", ואחרי זה עצרנו שם בדרך לשוטטות בים, והצטיידנו בביגלך חמים.

בשנים שאחרי זה הבייגלך המושלמים של הרשקו פינקו אותנו לא פעם בערבים, ובגללם גם למדתי לאכול חמאה (המאמן טען שלאכול בייגלך טריים בלי חמאה זה פחות או יותר חילול הקודש...). חקוק לי בזיכרון ערב אחד, במהלך השבעה על הסבתא המדהימה של המאמן, שבו הבייגלך החמים שימשו מאכל נחמה מושלם.

מאז הפעם הראשונה ההיא חלפו שלושים שנים תמימות.

מאז הפעם האחרונה שהזדמנתי למחיצתם של בייגלך מהזן הזה עברו לפחות חמש עשרה.

אתמול, כשהסתיים שיעור האילוסטרייטור שלי, מצאתי את עצמי עוברת ליד מאפיית הבייגלך.

שום דבר לא השתנה.

אותו צרור בייגלך קשור בחבל על כרכוב האבן בכניסה למאפייה.

אותו ריח של שחיתות.

אותם בייגלך טריים שנשלפים ישר מהתנור.

קניתי כאלו רכים עם שומשום וכאלו קשים עם מלח, ורגע לפני שנכנסתי לאוטו עצרתי גם במכולת הסמוכה כדי לקנות חבילת חמאה.

לפני שהתנעתי צילצלתי הביתה כדי להגיד להם שלא יתמלאו, אני מביאה שקיות עם נוסטלגיה...

ואז נסעתי הביתה במשך חמישים דקות, כשהאוטו מלא ריח מרעיב, ולא הושטתי יד לשקיות.

נכון שיש לי אופי?

ומה אני אגיד לכם - עם קצת חמאה וקצת מלח, לנוסטלגיה יש טעם מושלם. 

בואו נהפוך את הסדר, ונתחיל מהסוף.

ככה נראו התוצר והיוצרת בסיומן של כמעט שלוש שעות מופלאות:

וזה דבר היוצרת:

"היינו במקום שקוראים לו "סוס ועגלה" שזאת נגריה שבה בנו את הסוס הכי גדול בעולם.

החלטתי שאני רוצה לבנות קרוסלה שמסתובבת והיה לי ממש כיף. הכי אהבתי להרכיב את החלקים עם הדבק והפטיש.

עופר הסביר לנו על הסוס הגדול ואחרי שהרכבתי בו חלק גם התנדנדנו עליו. אפילו שזה היה לאט זה היה כיף, וגם קיבלתי תעודה.

בפעם הבאה שאני אבוא ל"סוס ועגלה" אני רוצה לבנות למיכאל סוס עץ שמושכים בחבל ושיש לו עגלה. מיכאל הוא תינוק חמוד והוא הבן של בת הדודה שלי, אבל זה כבר סיפור אחר..."

וגם לאמא של היוצרת יש כמובן מה לומר, בעיקר בתמונות...

כאלו של אווירה -

וכאלו של יצירה -

וכאלו של הסוס הגדול -

ועוד אחת, שאי אפשר בלעדיה, של הרגע הקסום שבו הסחרחרה מגשימה את ייעודה ו...מסתובבת:

וגם קצת מילים שנבנות בעבודת יד, כמו כל הדברים ב"סוס ועגלה", מאותיות:

הרבה זמן תיכננתי להביא את הנסיכה ל"סוס ועגלה", וכל הזמן הזה עקבתי אחרי אתר האינטרנט המקסים והפרסומים השונים סביב המקום המיוחד הזה.

אני שמחה שסוף סוף הגענו לזה, ושזה הגשים את כל הציפיות, ועוד יותר שמחה שעשינו את זה בדיוק בזמן ככה שהנסיכה יודעת שגם לה היה חלק (פיצפון) בסוס הגדול הזה.

ולמרות העייפות אני יושבת עכשיו לכתוב, כי סוכות עדיין לא נגמר ויש עוד זמן לתת לידיים הקטנות לקחת חלק במבצע הגדול הזה, אבל ממש ממש עכשיו - מסיבת ההשקה של הסוס תהיה ביום חמישי הקרוב, ועד אז עופר יצטרך לחבר את החתיכות האחרונות ההן, אלא אם כן אתם תגיעו לעזור לו קודם...

ועוד משפט אחד לסיום -

לפני שהיא הלכה לישון, הנסיכה הודיעה שגם את הילדים שלה היא תיקח ל"סוס ועגלה", והיא חושבת שהם יהנו, כי גם להם בטח יהיו גֶנים של יצירה... ואותי מאשימים בזה שאני עושה תוכניות לטווח ארוך...

האתגר השמיני של מיקסים הסתובב לי הרבה בראש, ואפילו הלחיץ אותי, כי הפעם הן בחרו באתגר צילומי. הרעיון הוא להציג ארבע תמונות שמייצגות ארבע מילים - פתוח, מלא, עגול, שלוש.

מאז שיש לנו מצלמה דיגיטלית אני מצלמת הרבה, ובדרך כלל מכל אירוע יש לפחות כמה תמונות שאני אוהבת. תמונות של אנשים, זאת אומרת. תמונות של דברים דוממים (ובייחוד של תוצרים) הן בעייה מסוג אחר, אבל אני הולכת ומשתפרת. ועדיין... אתגר מלחיץ.

לשנייה אחת שקלתי לוותר, אבל מאחר שעד עכשיו עמדתי בכבוד בכל האתגרים של החמישייה המופלאה, החלטתי שוויתור אינו אופציה. אז מה מצלמים?

ראשית התוצר:

ועכשיו להסברים. התחלתי מהמלא, וחשבתי על איזה מלא יכול לשמח אותי. דילגתי על האפשרות הכי צפוייה - חומרי יצירה ובחרתי להציץ מאחורי וילון מנטלי מספר שתיים. שם הסתתרה הבחירה הכמעט הכי ברורה למי שמכיר אותי - ספרים. החלטתי לא לצלם את הרצפה ליד המיטה שלי, למרות שהיא היתה יכולה לייצג את המלא הזה לא רע בכלל ובמקום זה בחרתי ברגע של נוסטלגיה ונסעתי לצלם בספריית בית הספר היסודי שלנו. ספרייה שהקמתי בערך בחודש שישי, עם הנסיכה בבטן, והרבה מהספרים שבה עברו בין הידיים שלי. נכנסתי לספרייה ומצאתי אוצר - לא רק מלא ספרים, אלא גם את הג'ינג'ית החביבה עלי - רותי - שהייתה עסוקה בהקמת תערוכה של תוצרי תלמידים. ושם בתערוכה מצאתי גם את יתר הצילומים שלי...

הצילום היחיד שעבר מניפולציה הוא הצילום של שלוש הגברות המקסימות שפשוט לא הסתדר לצלם אותן בשום צורה מוצלחת, ומכיוון שממילא אלו שלוש עבודות שאורגנו בצורה הזו לצורך התערוכה, הרשיתי לעצמי לארגן אותן קצת אחרת. אלו עבודות של אלמוג ענבר אמיר מכיתה ו', בעקבות מיכל שלו.

החלון הפתוח של אלה בודנקין שבה את לבי, והפרה בתוכו היא בעקבות דודו גרשטיין.

והעגול שלי הוא הרבה עיגולים, מעבודה צבעונית שלצערי לא רשמתי לי של מי היא.

כל העבודות האלו נעשו במסגרת תוכנית "מאמירים" באמנות, והיה עוד המון שלא צילמתי. נכון שיופי?

___________________________

משהו קטן וטוב #9 (2009)

אתמול שרוני ואני עשינו שבת יצירה ספונטנית ויצאנו עם תוצר ממש חמוד, מה שאומר שהפוסט הבא יגיע ממש בקרוב...