המשכוכי קיבל את כינויו כשהגיע לגיל 18 והכינוי "המתבגר" כבר לא התאים לו. הכינוי הזה נבחר בזמנו גם בגלל נטייתו הטבעית להוביל את העדר (כל עדר שנמצא סביבו) וגם בגלל שהוא בדיוק היה באמצע התכנונים של עבודת הגמר שלו, ולמרות שלא היה ברור מה בדיוק הוא רוצה לומר, היה ברור לגמרי שהעדר עומד במרכז העניין.
[והיתה בכינוי הזה גם מחווה לספר הנפלא "המשכוכית" שכתבה קוני ויליס, אבל זה עניין צדדי...]
עכשיו אנחנו כבר כמעט אחרי. התערוכה כבר הוצבה, הבגרות כבר עברה ועוד כמה ימים הכל יפורק והכבשים תצטרכנה למצוא להן בית. אז הגיע הזמן לחלוק רשמים ותמונות (ואולי גם לבחור כינוי חדש לבכורי המוכשר).
ככה המיצג שלו נראה באופן כללי:
מה שהיה יפה זה שכשהוא העמיד את הדברים והציב את הפרוז'קטור, פתאום הוא גילה שהצלליות על לוח הדיקט (שאותו הוא תכנן למלא בטקסט) יוצרות דמות של כבשה שצועדת לתוך לוע פעור. אין ספק שזה לא יכול היה לצאת יותר טוב אם הוא היה משקיע שעות בתכנון...
על שני הקנווסים הירוקים יש כבשים שהוא יצר מציור של מוח אנושי ובנוסף טקסטים. את הטקסט של שלום חנוך הוא כתב בעזרת פתקי בחירות (והוא מודה לסבתא שדאגה לו לפתקים) ואת הטקסט הנוסף, מתוך "הסיפור השלושה עשר" הוא כתב בכתב יד:
בנוסף הוא יצר עדר של כבשים מקרטון אפור. על חלק מהכבשים הוא כתב בכתב יד ועל חלק הוא הדביק פתקי בחירות.
את המנהיגה החולה של העדר הוא פיסל ברשת לולים ועטף באופן חלקי בפיסות סרוגות מצמר לבן. אחר כך הוא נתן להכל להחליד, האכיל את הכבשה בדמות אנושית שרק רגליה משתלשלות באוויר והעמיד אותה על ארגז קלפי ריק. מנהיגות עצובה משהו...
מה עוד היה לנו?
דף עמדה מודפס, והוא עשה לאמא טובה והרשה לי להכין לו שלוש כבשים חמודות חתוכות בקאטלבאג (התבניות הן תבניות של הקאטלקידס)... היה נחמד שליד כל עבודה הם שמו צילום של היוצר, מצילומים שהם צילמו במהלך תקופת העבודה.
לטובת מי שלא קורא אותיות זערוריות בתצלומים, הנה התוכן של דף העמדה:
בעבודה שלי חקרתי את הנושא של עדריות בבני-אדם. כל יום אני עומד שוב ושוב מול בחירות שעלי לבצע – איזו משחת שיניים לקנות, מתי ללכת לישון, ולמי להצביע לכנסת ישראל. לפעמים, מרוב הצורך המתמיד לבחור, אני מתנתק: אני מפסיק לחשוב דברים לעומק, לבחור בחירות מתוך בחינה מדוקדקת של המציאות. אני מוצא את עצמי בוחר ראש ממשלה באותה הקלות בה אני בוחר את משחת השיניים שלי. כשבחנתי את הקיום הזה מצאתי שהוא דומה מאוד לקיום של כבשים, שמנווטות את חייהן מעט לפי הצרכים הקיומיים שלהן והרבה לפי המגמה של העדר. כבשה עלולה מאוד בקלות לאבד את הקיום האינדיווידואלי שלה, ולהפוך להיות חלק מתוך קולקטיב שלא היא קובעת את התנהלותו. אני חושב שבני אדם מסוגלים להגיע לאותו המצב, ומתוך הדמיון הזה בחרתי להציג אנשים דרך כבשים.
הפרויקט שלי התפתח תוך כדי עבודה, כשיצאתי לדרך עם רעיון כללי שהלך והתעצב עם הזמן. במהלך הפרויקט למדתי הרבה על הכוח של החזרתיות, והשתמשתי בחזרות מרובות על אותה הדמות. בפרויקט השתמשתי בחומרים רבים ושונים, מתוך ניסיון להעמיק את ההבנה שלי את הנושא דרך הביטוי שלו בכל מיני סוגים של מדיות. בנוסף, החומרים השונים מייצגים בשבילי את השוני בין אנשים, שהוא מרכיב חשוב באמירה של הפרויקט בנוגע לייחודיות של כל אדם בעדר האנושי. העבודה שלי מתעסקת הרבה בסימבוליזציה של האובייקטים עליהם מדובר במטרה לגרות את הצופה ולהעלות בו אסוציאציות, לכן בחרתי להציג את העבודה בצורה גסה ולא מלוטשת (נייר דבק חשוף, חלודה, תאורה חשופה, וכו') כדי להבהיר שההתעסקות היא במסר ובמה שהאובייקטים מסמלים, ולא בצורה בה הם מוצגים.
חומרים: בד, צבע אקרילי, רישומים אנטומיים מטופלים, רשת לולים, חוטי מתכת, צמר לבן סרוג, קרטון אפור, פתקי הצבעה, קלפי (רדי-מייד).
בעבודה השתמשתי בטקסטים הבאים:
v 40 סיבות לפתק לבן / רוני קליין
v הכל פוליטי / ויסלבה שימבורסקה
v הסיפור השלושה-עשר / דיאן סטרפילד
וזהו. עוד צעד שהושלם במסע הזה של החיים שלו. זה כנראה גם הזמן להיפרד מהכינוי הזמני הזה, ששבר לכמה אנשים את השיניים. הפעם אני פשוט אלך בעקבות המאמן ואעבור לקרוא לו הבוגר. זה מה שהוא, מן הסתם.
____________________________
משהו קטן וטוב #16 (2009)
אותו בוגר חוזר ברגעים אלו ממש ממחנה קופים. שלושה ימים הם חיו על העצים והתרכזו בעיקר בעשיית כיף ובבניית המבנים המורכבים והמקוריים ביותר. איזה כיף שכמה שהוא בוגר הוא עדיין גם ילד...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
