קסם שימושי

התחלתי את דרכי בעולם הסקראפ לפני שמונה שנים בערך, ודי נפלתי לתוך התחום הזה באופן לא מתוכנן, בשיטה של ללמוד ולהבין לבד (כמו שכבר סיפרתי לא פעם, בהתחלה בכלל לא ידעתי איך קוראים לתחום הזה, ואפילו לא ידעתי איזה מונח לחפש ברשת...).

רק אחרי שנתיים ומספר אלבומים, הזדמנתי לסדנאות הראשונות שלי. זה היה בקנדה, לשם נסעתי לביקור משפחתי, שהיה בעיקר התירוץ לקניות סקראפ... כיוון שאז עדיין לא הייתי מומחית בחיפושי סקראפ וגם לא ממש הבנתי את המבנה של טורונטו, מצאתי במאמצים חנות סקראפ אחת (מרשימה מאוד) וביליתי שם כמה שעות. רשמתי לפני שביום האחרון של הביקור שלי יש סדנת מתחילים, אבל לא ממש התכוונתי ללכת.

את סדנת החותמות תיכננתי לעומת זאת עוד מהארץ. קרובי המשפחה שלי גרים בווינדזור (ממש על הגבול לארה"ב) והיה מתוכנן לי שם סוף שבוע, אז בדקתי מה אפשר למצוא שם שיעניין אותי. מצאתי חנות חותמות! ולא רק חנות חותמות, אלא שגם היתה להם סדנת מתחילים בדיוק בשבת שבה ביקרתי שם. אז כמובן שנרשמתי.

הסדנה היתה יופי של חוויה. עשינו ארבעה פרוייקטים, שלדעתי (הזיכרון זה כבר לא מה שהיה פעם...) היו שלושה כרטיסי ברכה וסימניה. קיבלנו את כל החומרים מאורגנים וחתוכים מראש ולמדנו כמה טכניקות, כולל אמבוסינג, והבעיה היחידה היתה שכשהגעתי לארץ והסתכלתי על מה שעשיתי - לא היה לי מושג איך לשחזר את התוצאות שאליהן הגענו בסדנה...

לסדנה השנייה שהיתה, כאמור, עיצוב אלבומים למתחילים, הגעתי בעיקר כי מאוד קשה לי עם היום האחרון בחו"ל, תמיד, ואני צריכה למצוא משהו מנחם שיעביר אותי עד הטיסה. אז הגעתי לסדנה הזו. היא היתה מאוד שונה מהסדנה הראשונה שבה השתתפתי. מבחינת כמות המשתתפות היא היתה זהה - היינו ארבע בנות, אבל מבחינת צורת העבודה - אי אפשר היה להשוות. בההתחלה ישבנו יחד והמדריכה שאלה כל אחת מאיתנו למה אנחנו שם ומה אנחנו מתכננות לעשות, ואז היא שלחה אותנו לחפש ברחבי החנות חומרים מתאימים. כמוסן שגם כל הציוד הסדנאי של החנות עמד לרשותנו, כולל מכשירי חיתוך שעד אז מעולם לא ראיתי כמותם... אני חושבת שבסדנה הזו נזרע הזרע הראשוני של החנות שלי... מה שעוד הרווחתי בסדנה ההיא היה שבפעם הראשונה גיליתי את הטרימר, שמאז חסך לי המון המון שעות עבודה... 

לאורך השנים שלי בתחום תהיתי מה האסטרטגיה הנכונה לגבי סדנאות - לתת קיט חומרים מושלם או לתת לכל אחד למצוא את עצמו בין כל החומרים שנמצאים בחנות? ובהתחלה גם היה לי חשש לא קטן שאם אני אתן יד חופשית אני אצטער על זה (אחרי ארבע שנים בחנות אני יכולה לומר, לשמחתי, שכמעט אף פעם לא הצטערתי על זה).

בכל שנותי בתחום יצא לי להשתתף בהרבה סדנאות אומנות שימושית, שמרובן נהניתי עד מאוד, ומכיוון שמכל מלמדי השכלתי - אספתי לי גם כל מיני תובנות. אחת התובנות שהשפיעה מאוד על אופייה של החנות שלי היתה שאני מעדיפה שמי שמגיע אלי לסדנה לא יצטרך להצטייד מראש בשלל חומרים (כי מי יודע אם אחרי הסדנה הוא ירצה להמשיך בתחום או לא? לי יש כל מיני קופסאות עם חומרים וציוד שמחכים לגאולה...) ולכן הסדנאות אצלי בחנות כוללות הכל (הלכתי להגיד שהכל חוץ מהתמונות, אבל אפילו זה לא נכון, כי בסדנאות הספונטניות אני מצלמת את המשתתפים ומדפיסה להם את התמונות לטובת העבודה. דוגמה לסדנה ספונטנית כזו אפשר לראות כאן).

בסוף השבוע האחרון היתה לי הזדמנות ליישם את זה בגדול. גם בשישי וגם בשבת התקיימו בחנות סדנאות קנווס סקראפי, ולכל השאלות של מה להביא, התשובה היתה - כלום (חוץ מתמונה). עושה רושם שחלק מהפינוק של המשתתפים (בזכות מידד לא היינו כולנו בנות...) היה ביכולת הזו לבוא בידיים נקיות ולצאת עם תוצר...

היה לנו כיף ויש גם המון המון תמונות שעלו לפייסבוק, לאלבומים בקבוצה שלי "עיצוב אלבומים - כל אחד יכול", אבל הנה כמה דוגמיות (שמוכיחות גם שאפילו שכל מה שהיה צריך להביא זה תמונה, לא כולם ממש עמדו בזה...), וגם הפניה למי שכבר הספיק לכתוב על החוויה. בטח יהיו עוד הפניות בהמשך...

מי היה, נהנה וגם כתב?

mAmA MiSiSiPi

עדיה

דבורה

יונה 

כבעלת עסק אני נדרשת לפעמים לנסח במילים את ה"אני מאמין" שלי. עם הזמן למדתי להתייחס לנושא הזה,

של "אני מאמין עסקי", כאל סוג של עמוד שדרה, או אם תרצו - מצפן.

כשברור לי מה אני רוצה שהעסק שלי יהיה ולאן אני רוצה להוליך אותו, הרי שכשאעמוד בצמתים ויעמדו לפני סימני שאלה, יהיה לי קל להחליט לאן אני הולכת.

בתקופה האחרונה יצא לי לנהל מספר שיחות "דרכנו לאן", בנושא העסק שלי, ושוב היתה לי ההזדמנות לנסח לעצמי על מה ולמה אני כאן.

היום, לכבוד יום הולדתי הממשמש ובא (מחרתיים, ליתר דיוק, ***אבל עד שגמרתי לכתוב כבר עברה שעת חצות, ובעצם כבר יום רביעי, אז מחר יש לי יומולדת!***) וממרום ארבעים ושש שנותי, נתתי לעצמי מתנה וסוף סוף פתחתי דף חברים (fan page) בפייסבוק. מאחר שהתלבטתי איזה שם יקבל הבייבי החדש הזה, חזרתי אל ה"אני מאמין" שלי, ומשם הדברים היו ברורים לגמרי ונתתי לו את השם "עיצוב אלבומים - כל אחד יכול".

כי זה המקום שממנו אני באה. מהרצון לאפשר לכל אחד לחוות את העונג שביצירה ומהאמונה העמוקה שכל אחד יכול, אפילו אלו שבטוחים שיש להם ידיים שמאליות.

והאמת?

גם לי יש ידיים שמאליות.

{זה המקום להפסקה מתודית עד שכל הקהל יגמור לגחך...}

אבל זה נכון. אני לא מסוגלת לצייר קו ישר ואפילו כשאני עוברת על הקווים של משהו שכבר מצוייר הקו שלי יוצא רועד ורעוע.

אז מה?

יש טכניקות שעוקפות את זה.

ויש חומרים מדהימים.

ואפשר ללמוד, ואפשר להעתיק עד שלומדים (ואני תמיד טוענת שהעתקה היא מחמאה נהדרת).

ואפילו אפשר לטעון שהעקום הוא קונספטואלי ומכוון.

אבל צריך לפרגן לעצמך

וצריך לנסות ולהתנסות

ולגלות כמה עונג יש בחומרים וביצירה

ולהדהים את האנשים מסביב בזה שזו עבודת יד שלך

ולהתחיל לתכנן את העבודה הבאה...

וברוח הדברים האלו התחלתי לפני כמה שבועות ללמד עיצוב אלבומים בבית ספר.

זה קורס בחירה, ויש לי 11 תלמידות מקסימות מכיתות ה'-ו'

אנחנו נפגשות פעם בשבוע, לשעה וחצי, שזה ממש ממש מעט

ובזמן הזה מתייחסות גם לכתיבה (journaling) וגם לטכניקות עיצוב, והדגש בדרישות הקדם לקורס לא היה יכולת עיצובית או כישרון אומנותי, אלא דווקא נכונות ורצון לכתוב,

והשבוע, בשיעור השישי שלנו, הן הכינו כרטיסי ברכה למכירה ביריד שיתקיים בבית הספר בחודש הבא.

כאמור, בברוטו, הן חוו עד עכשיו שבע וחצי שעות של התנסות,

וזה מה שיצא:

כמו שאמרתי, כל אחד יכול...

אז אם עוד לא הרטבתם את הרגליים בים המופלא הזה של החומרים והיצירות, אני מזמינה אתכם בחום לראות בפוסט הזה הזמנה אישית ליצירה.

וכמובן - כולכם מוזמנים להצטרף לדף החברים שלנו, שבו אני מבטיחה לפרסם טיפים ותמריצים ליצירה, וגם לענות לשאלות שלכם בעניין עיצוב אלבומים ועיצוב בנייר בכלל.

וכמו שאומרת הציטטה של ראלף וולדו אמרסון:

"כל אמן היה בראשיתו חובב."

התחלתי לעצב אלבומים לפני כמעט שמונה שנים, לגמרי במקרה... זה התחיל באלבום הפרידה של תמי, מנהלת בית הספר האהובה שלנו, ופנו אלי משתי סיבות: קודם כל הייתי בחופשת לידה, מה שאמר שבטח יש לי זמן פנוי (אפשר לחשוב...) ושנית, הייתי ידועה כאדם של כתיבה ושל טקסטים, אז חברותי לבית הספר החליטו שמתאים לי לערוך את האלבום. לא הן ולא אני חשבנו יותר מדי על הצד האומנותי של העניין.

בגלל האהבה שלי לתמי לקחתי על עצמי את האתגר בשמחה ובהתלהבות, ולא היה לי שמץ של מושג איזו השפעה ענקית תהיה לזה על החיים שלי...

אבל למה אני מתחילה את הפוסט הזה בפרה-היסטוריה?

קודם כל כדי לומר שאז, כשהתחלתי לעצב, לא היה לי מושג ירוק לגבי כל העניין.

אפילו לא ידעתי באיזו מילת חיפוש להשתמש כדי למצוא מידע באינטרנט, כלום...

וכשנסעתי ללונדון בערך באותה תקופה לא היה לי מושג מה לחפש ואיפה, וחזרתי עם כמה ניירות עטיפה מהממים מהרודס וזהו בערך...

די מהר זה השתנה.

שמתי יד על מגזין בנושא, והתמכרתי לחלוטין (וגם החלטתי מייד שאני חייבת נסיעה לארצות שמעבר לים, בהן אפשר למצוא אוצרות...) וגם התחלתי להתמקצע ולאגור.

ברגע שכבר ידעתי מה ואיפה לחפש (והאינטרנט הרי מלא ידע והשראה) עלה הנושא של חומרים לא חומציים (וגם נטולי ליגנין, אם אפשר).

אני לא הולכת לכתוב פה הסבר אקדמי על הנושא. דפי ממסטיקים עשתה את זה מצויין לפני כמה ימים ואתם מוזמנים לקפוץ לביקור אצלה אם אתם מעוניינים ברקע מדעי.

אני גם לא הולכת לטעון לתיאוריית קונספירציה של החברות שמייצרות את החומרים ורוצות שנקנה אותם (כמו שאני לא מוכנה לקבל שוולנטיין זו קונספירציה של הולמרק שרוצים שנקנה כרטיסי ברכה). בין היתר זה יהיה קצת כמו לעשות פיפי לבאר שממנה אני שותה, לא?

אבל אני כן הולכת להגיד במה אני מאמינה, והדעה שלי התחזקה והתגבשה אחרי שקראתי פעם מאמר שעסק בשאלה "איזה סוג של מעצבת את" והציב את עיצוב האלבומים על סקאלה שבין ארכיונאות מצד אחד להנאה ושימור זכרונות מהצד השני.

הסיבה הראשונה, והחשובה ביותר, שבגללה אני מעצבת אלבומים היא שאני נהנית מזה. מדובר בלא מעט עבודה, שבדרך כלל אינה מתוגמלת כראוי, גם אם משלמים לי עבורה, אז ברור לי שאם זה לא היה כיף לא הייתי עושה את זה.

הסיבה השנייה שבגללה אני מעצבת אלבומים, היא אכן שימור הזכרונות המשפחתיים שלי, עבור ילדי ומן הסתם עבור ילדיהם אחריהם. אני לא בטוחה מה יהיה אחרי אלו, ולא מתכננת כל כך רחוק, אבל אני בטוחה שאם יהיו לי ניני נינים שיטרחו להסתכל באלבומים שעיצבתי, הם לא יתפלאו לראות שם תמונות מצהיבות וסימני זמן. אתם יודעים מה? זה בטח יוסיף לעוצמת החוויה מבחינתם...

לפיכך, אני לא מקדשת את עניין "נטול החומציות". את התמונות אני מדביקה בדרך כלל בדבק דו צדדי של חברת 3M שאכן בטוח לשימוש עם תמונות, אבל הוא כל כך נוח לשימוש שיכול להיות שהייתי משתמשת בו גם אם הוא לא היה כזה... אני עובדת בעיקר עם ניירות נטולי חומצה פשוט כי הם יפים ומתאימים לי, אבל אם אני מוצאת במאגר החוצצים שלי כזה בצבע שאני אוהבת, אני אשתמש בו בלי לוודא שהוא נטול חומצה.

בתמצית, אפשר לומר שאני שומרת על העניין כשזה נוח לי, אבל לא נותנת לזה לקלקל לי את הנוחות ואת הכיף. כמו שאמרתי לא פעם : "אם יכתבו על הילד שלך בעיתון, אתה לא תכניס את זה לאלבום כי נייר העיתון הוא חומצי???" {וכן, אני יודעת שיש לזה פתרונות אחרים, אבל אל תתנו לזה לקלקל לי את הדוגמה...}

יותר מזה - למי שחדש בתחום אני מסבירה את עניין החומצי/לא חומצי, אבל מצד שני גם מבהירה שהמשעול הפחות בטוח הוא גם הזול יותר. אם אפשר לקנות דף קארדסטוק בשניים-שלושה ש"ח, או שאפשר לקנות חבילה של שמונים חוצצים צבעוניים בארבעה עשר, מה עדיף? והתשובה היא כמובן - תלוי איזה סוג של מעצבת אלבומים את...

אז איזה מין מעצבת אלבומים את? איפה את על הסקאלה?

משהו קטן וטוב #60 (2009)

האיש שאיתי, AKA המאמן, נמצא על גל של התפתחויות חדשות. בין היתר הוא מרים בחודש הבא יום עיון מרתק בנושא שיווק באינטרנט, שמתאים לכל מי שרוצה לשווק את עצמו בצורה אפקטיבית באינטרנט. מי שרוצה לדעת על זה עוד (וגם לקבל הנחה מיוחדת, בגלל הקשרים האישיים שלי עם המאמן ) מוזמן לשלוח אלי מייל [email protected]