קסם שימושי

כמה כיף להיתקל בתמונות ישנות ולהיזכר.

חיפשתי משהו בארכיון של המחשב ונתקלתי בתיקיית תמונות שהכיותרת שלה היא "תמונות ששווה לבדוק" ויש בה תערובת קסומה של תמונות שצולמו במהלך שלוש שנות חייה הראשונות של הנסיכה, ומכילות הרבה נסיכה אבל גם את יתר בני המשפחה.

חיוך מיוחד עלה בי לנוכח התמונות משולחן יום ההולדת של הפרופסור. לדעתי זה יום ההולדת ה-11 שלו, ואין לי ספק שהמתנות שימחו אותו, אבל הממתקים עוד יותר...

את תמי פגשתי בפעם הראשונה בצד השני של השולחן.

מהצד האחד ישבתי אני - מועמדת לתפקיד ספרנית בבית הספר היסודי "משגב"

ומהצד השני ישבה חמישיית נשים, שבאותו רגע נראו לי די מאיימות, ותמי, שהיתה אז מנהלת בית הספר ביניהן.

אחרי מיליון שאלות רציניות, פתאום שאלה אותי מנהלת מחלקת החינוך מה התחביבים שלי.

וכשאמרתי שאני אוהבת לבשל העיניים של תמי צחקו אלי והיא אמרה שאם ככה, בטוח אשתלב טוב בבית הספר.

זה לקח זמן עד שבאמת הרגשתי שהשתלבתי, אבל הראיון ההוא היה פתח לעשר שנים מופלאות במשפחה הזו שנקראת "בית ספר יסודי משגב".

ולתמי היה חלק לא מבוטל בכך.

ואז היא הודיעה שהיא פורשת, וממני ביקשו שאנצל את חופשת הלידה המצתארכת שלי כדי לאגד א5ת הברכות של כולם לאלבום.

ביקשו, ולא ידעו מה מבקשים...

ככה התחילה הקריירה שלי כמעצבת אלבומים, ואז גם עברה החברות שלנו, שהיתה עד אז גם על תקן של היררכיה, לפסים שכל כולם אהבה.

מכיוון שהילדים של תמי לא ממהרים לספק נכדים, נתנו לה תקן "סבתא של כבוד" לילדים שלנו, ולכן לא מפתיע שכשאר התחלתי לחפש דוגמנים ליום הצילומים שלי, מייד חשבתי עליה כמתאימה לגלם את הסבתא של הנסיכה הפרטית שלי.

אז הנה התוצאות.

קודם כל הארגון של הסצנה, שעבורה נבחר הצבע הורוד:

ועכשיו לסדנת הסבתא-נכדה:

נכון שגם אתם רוצים?

אז קחו איתכם נכד, או ילד, או שפשוט תבואו לבד. בחיי שכאן לא צריך ילדים בתור תירוץ!

____________________

משהו קטן וטוב (כמעט 2011, ואז נתחיל ספירה חדשה)

ברוח הפוסטים האופטימיים, אני כמעט לא מרגישה צורך לציין משהו קטן וטוב, אבל החלטתי לנסות ולחזור לזה.

אז הנה, כדי שלא תחשבו שאני המשוגעת היחידה, הציפית הרקומה שהבוגר קיבל לכבוד הגיוס (יחד עם ציפה, כמובן), באדיבות היפה, שגם ממש ממש מוכשרת:

בפעם הראשונה הגעתי לשם במסגרת הדייט הרציני הראשון שלי {בגיל 16, עם מי שהיה שנתיים קודם לכן המדריך שלי בצופים, ושאחרי שסוף סוף הוא כבר הזמין אותי לדייט זה נגמר בפגישה וחצי ואחרי זה בהיעלמות והתעלמות ששברו את לבי...}. הלכנו לראות את "הכבש ה-16", ואחרי זה עצרנו שם בדרך לשוטטות בים, והצטיידנו בביגלך חמים.

בשנים שאחרי זה הבייגלך המושלמים של הרשקו פינקו אותנו לא פעם בערבים, ובגללם גם למדתי לאכול חמאה (המאמן טען שלאכול בייגלך טריים בלי חמאה זה פחות או יותר חילול הקודש...). חקוק לי בזיכרון ערב אחד, במהלך השבעה על הסבתא המדהימה של המאמן, שבו הבייגלך החמים שימשו מאכל נחמה מושלם.

מאז הפעם הראשונה ההיא חלפו שלושים שנים תמימות.

מאז הפעם האחרונה שהזדמנתי למחיצתם של בייגלך מהזן הזה עברו לפחות חמש עשרה.

אתמול, כשהסתיים שיעור האילוסטרייטור שלי, מצאתי את עצמי עוברת ליד מאפיית הבייגלך.

שום דבר לא השתנה.

אותו צרור בייגלך קשור בחבל על כרכוב האבן בכניסה למאפייה.

אותו ריח של שחיתות.

אותם בייגלך טריים שנשלפים ישר מהתנור.

קניתי כאלו רכים עם שומשום וכאלו קשים עם מלח, ורגע לפני שנכנסתי לאוטו עצרתי גם במכולת הסמוכה כדי לקנות חבילת חמאה.

לפני שהתנעתי צילצלתי הביתה כדי להגיד להם שלא יתמלאו, אני מביאה שקיות עם נוסטלגיה...

ואז נסעתי הביתה במשך חמישים דקות, כשהאוטו מלא ריח מרעיב, ולא הושטתי יד לשקיות.

נכון שיש לי אופי?

ומה אני אגיד לכם - עם קצת חמאה וקצת מלח, לנוסטלגיה יש טעם מושלם.