קסם שימושי

באחד האמשים, או ליתר דיוק אמש, היינו בחתונה. גיסתי חיתנה את האח שלה.

יכול להיות שבגלל שהתחתנו צעירים ולא ידענו כלום על חתונות, על כל אחת מהחתונות שמאז אנחנו מסתכלים במבט בוחן, אוהבים חלקים, פחות אוהבים חלקים אחרים, סוג של בוחרים לעצמנו כל מיני בחירות לחתונה החוזרת שכנראה לעולם לא נטרח לקיים... זה אפילו חזק יותר מאז שהתחלתי להתכוונן לכיוון של עריכת טקסים ולשאול גם שאלות של תוכן ולא רק של צורה. אתמול, למשל, קיימנו בדרך הביתה דיון על שאלת הריקוד הראשון - למה הוא נועד, האם זו לא שבלונה, האם אין דרך אחרת להציג לכל הנוכחים את הזוג הטרי?

ובעניין הריקוד הראשון - אתמול קרן ונעם רקדו והיו מקסימים באמת, והדבר תועד ללא הפסקה על ידי שלושה צלמים. הסתכלתי קצת מסביב. מול הזוג הרוקד, על הבר, ישבה ילדה פצפונת ואבא שלה חיבק אותה - תמונה שהיה שווה לתפוס. בצד השני עמדו ההורים של החתן, מחובקים, עם חיוך מאושר של הורים - לא היה שווה לתעד? והילדה הקטנה עם הבלון הלבן, בתוך הידיים של אמא שלה? גם אותן הם לא צילמו. ובטח היו עוד תמונות כאלו שהתפספסו.

ברור לי שהזוג הצעיר הוא כוכב הערב, אבל כשכל המצלמות עליו מתפספסים די הרבה רגעים מרגשים שגם ראויים לתיעוד, לא?

נקודה למחשבה...

ומחתונה לחתונה. אחותו של החתן, AKA גיסתי, התחתנה עם האח הקטן והאהוב שלי לפני לא מעט שנים. החתונה היתה מקסימה ומרגשת, אבל הצלמת היתה פחות מרגשת, והתוצר היה תמונות לא משהו. זו כנראה הסיבה שאלבום החתונה שלהם מתקדם בקצב של צב צולע. הם קיבלו ממני בערך חצי אלבום ומדי פעם, כשנחה עלי הרוח, אני שולפת עוד כמה תמונות ומכינה דף.

הטריגר האחרון היה הסקיצה של אולה חומנוק בבית הפתוח לעיצובים בנייר. זו הסקיצה:

אחי הקטן וגיסתי הקסומה חגגו בשבוע שעבר שש שנות נישואים, מה שהיווה סיבה טובה להוסיף עוד דפים לאלבום שלהם.

בתקופת ההכנות לחתונה ולאור המכונית שקיבלתי קצת קודם ליום הולדת 40, נָתָנו לאחי את האוטו הקודם שלי, גרוטאה שעדיין נסעה, ובזה הנחנו שעשינו את שלנו בעניין מתנת חתונה.

עם זאת, כשטיילתי בנחלת בנימין זמן קצר לפני החתונה, ממש לא יכולתי לעמוד בפני אלבום מקסים של זֶן, וקנינו אותו כמתנה לזוג הצעיר, בצירוף הבטחה לעיצוב האלבום עצמו.

ואז הם התחתנו.

והזמן עבר, בלי שהאלבום יתקדם.

הסיבה העיקרית היתה שהתמונות היו על הפנים (המזל היה שביקשנו מהבוגר, שהיה אז בן 14, לצלם גם כן, ולפחות הוא צילם כמה תמונות טובות), ולזה הצטרפו גם העומס של היומיום וגם העובדה שאני עובדת הרבה יותר טוב עם דד-ליין.

ואחר כך החלטתי לקחת את זה דף אחד בכל פעם ולראות איך זה יתקדם.

וכשהתאספו לי עשרים דפים בערך, חלקם דיגיטליים (כל החלק של החופה, שממנו יכולתי להפיק בערך שמונה תמונות טובות) וחלקם בעבודת יד, החלטתי שעדיף לתת להם חצי אלבום מאשר לחכות לזה שהוא יהיה מושלם...

אז האלבום אצלם כבר כמה חודשים, והם יכולים ליהנות ממנו, ובינתיים אני יכולה להמשיך לאסוף דף לדף כשמתאים לי.

אז השבוע, לכבוד יום הנישואים השישי שלהם, החלטתי לעצב להם כפולת דפים שבמרכזם ההזמנה לחתונה.

הם החליטו שהם רוצים הזמנה מצולמת, שבה הם מחזיקים שלט ועליו ההזמנה.

ההשראה היתה ההזמנה לחתונה שלנו, שהתקיימה 17 שנים (פחות שבוע) לפני החתונה שלהם. אז היינו אנחנו שנינו בתמונה, מחזיקים בריסטול כתוב בכתב יד, ואת הצילומים צילם משה מסטודיו גרפוט.

הפעם אנחנו היינו הצלמים, והזוג הצעיר החזיק בריסטול ריק שעליו הוספנו אחר כך את ההזמנה שהדפסנו במחשב. צילמנו עשרות תמונות של שניהם, עם ובלי הבריסטול, ובסוף יצאה מזה הזמנה.

ועכשיו יצאו מזה גם שני דפי אלבום:

לידיעת כל מי שמתכנן להזמין אותי לאירוע - אני מאמינה במתנות!

כן, כן, אני האישה המיושנת הזו שעדיין מגיעה עם חבילה עטופה לחגיגות בר מצווה וחתונה...

יש לציין, עם זאת, שהתקדמתי עם הזמן (ועם ההבנה שמה שהחוגגים באמת רוצים זה כסף) והמתנה היא תמיד רק נספח למזומנים הנכספים...

לפני חודשיים, בדרכנו החוצה מהחתונה של הבנדוד, הצטערתי שלא היתה לי מצלמה לצלם את החבילה הבודדה והפטאתית שישבה על הכספת (זוג ציפיות מקסימות - ושוביניסטיות קלות - ובהן היא יושבת על הספסל וממתינה והוא מגיע על האופניים).

ביום חמישי שוב חגגנו. הפעם החתן היה בן של חברה יקרה מאוד ללבי, והחתונה היתה מהמקסימות שחווינו. לפני עשרים שנה בערך, כשהיינו נשואים צעירים, חווינו קיץ אחד של שבע חתונות. מגוון כזה איפשר לנו לחוות חתונות מכל הסוגים - כל סוגי האוכל, כל סוגי המוזיקה, כל סוגי החופות, וחתונה אחת ששילבה בתוכה את כל סוגי הקיטש... מאז, לשמחתנו, אנחנו לא מוזמנים ליותר מדי חתונות, וברוב המקרים מדובר בחתונות בהן לפחות אחד מבני הזוג יקר ללבנו.

ביום חמישי החתונה היתה, כאמור, מקסימה במיוחד.

קודם כל - המקום. "ביער בחדרה" זו הפעם הראשונה שאנחנו שם, אבל כל מי שאני מספרת לו על החתונה כבר מכיר את המקום, אז כנראה שאנחנו האחרונים להגיע לשם. המקום מרווח להפליא ומציע שלושה או ארבעה סוגי ישיבה שונים, קצת כמו בית ענקי.  אומרים תמיד שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אני לא יודעת לגבי זה, אבל בעיצוב של המקום בהחלט שמו דגש על הפרטים הקטנים. פינת הטאבון, למשל, שלא היתה פעילה באותו ערב, מורכבת משידת עץ שעל מדפיה חבילות קמח ומשקלים ישנים. וינטאג', מישהו?

שנית, האוכל. הורגים אותי ארועים שבהם מפטמים את האורחים בעשרים סוגי מנות ראשונות ומתאבנים, ואז כשמגיע שלב המנות העיקריות (ב-11 בלילה) אף אחד כבר לא יכול לאכול (מה שלא אומר שלא אוכלים, כמובן...). כאן לא היו נשנושים ומנות ראשונות. אחרי החופה נפתחו מזנוני המנות העיקריות ובכל אחד מהם היה סוג אחד של מנה עיקרית, סוג אחד של תוספת ושני סלטים. שלושה מזנונים כאלה בכל צד של האולם ועוד מזנון סלטים באמצע. זהו. אבל הכל היה טעים להפליא ובכמויות נדיבות.

חוץ מזה, כל הערב, גם תוך כדי שלב הקפה והמנות האחרונות היה מזנון מנות חמות שנשאר פעיל ואסטתי לטובת הרעבים. הבוגר הצטרף אלינו קצת לפני חצות לצורך הנסיעה צפונה, וחגג על הצלי המשובח והפירה.

הרב היה ענייני וניהל טקס יפה עם הסברים במידה, והכלה ברכה את בן זוגה מתחת לחופה, מה שמרגש אותי במיוחד לאור הזכרונות מהרב החשוך שחיתן אותנו. מלבד זאת - מאז החתונה המקסימה של עמית ויונתן - שבה הרב הסביר להם שבעצם אקט החתונה הם בעצם מחתנים עוד קצת את כל הזוגות הנשואים באולם, אנחנו מרשים לעצמנו להתרגש קצת בכל חופה גם בשביל עצמנו, ולשמוח בכל פעם עם הידיעה שכן, גם עכשיו היינו בוחרים אחד בשני.

חוץ מזה היתה תוכנית, שזה משהו ממש מוצלח בחתונה, כי תמיד יש איזה שליש מהאורחים שלא מכיר את החתן, ועוד שליש שלא מכיר את הכלה, ואם יש מישהו שמוכן לספר עליהם (עדיף בחרוזים, נחמד אם יש גם כמה תמונות מצחיקות) אז זה ממש מוצלח. כאן זה היה ממש מוצלח.

וכמעט הכי חשוב - המוזיקה, שהיתה בווליום סביר ובאיכות משובחת. כבר מזמן לא רקדתי והיה ממש נחמד להיזכר.

ושוב, בכניסה לאולם עמדו כספת ועגלת עץ בשביל המתנות.

והיתה בה מתנה אחת...

אבל אם כבר עקשנות, אז לפחות בחן.

ככה היא נראתה מלפנים:

ומקרוב:

ומאחור:

אז מזל טוב ענקי ורוב אושר לשחר ולשרון!

משהו קטן וטוב #5(2010)

אלונה וינטאג', שהיא אחת מהבלוגריות עם ההתאמה הכי גדולה בין הכינוי לבין אישה שמאחוריו, חולקת איתנו בלוג קנדי מלא אהבה וסטייל.

שווה באמת!