התחלתי לעצב אלבומים לפני כמעט שמונה שנים, לגמרי במקרה... זה התחיל באלבום הפרידה של תמי, מנהלת בית הספר האהובה שלנו, ופנו אלי משתי סיבות: קודם כל הייתי בחופשת לידה, מה שאמר שבטח יש לי זמן פנוי (אפשר לחשוב...) ושנית, הייתי ידועה כאדם של כתיבה ושל טקסטים, אז חברותי לבית הספר החליטו שמתאים לי לערוך את האלבום. לא הן ולא אני חשבנו יותר מדי על הצד האומנותי של העניין.
בגלל האהבה שלי לתמי לקחתי על עצמי את האתגר בשמחה ובהתלהבות, ולא היה לי שמץ של מושג איזו השפעה ענקית תהיה לזה על החיים שלי...
אבל למה אני מתחילה את הפוסט הזה בפרה-היסטוריה?
קודם כל כדי לומר שאז, כשהתחלתי לעצב, לא היה לי מושג ירוק לגבי כל העניין.
אפילו לא ידעתי באיזו מילת חיפוש להשתמש כדי למצוא מידע באינטרנט, כלום...
וכשנסעתי ללונדון בערך באותה תקופה לא היה לי מושג מה לחפש ואיפה, וחזרתי עם כמה ניירות עטיפה מהממים מהרודס וזהו בערך...
די מהר זה השתנה.
שמתי יד על מגזין בנושא, והתמכרתי לחלוטין (וגם החלטתי מייד שאני חייבת נסיעה לארצות שמעבר לים, בהן אפשר למצוא אוצרות...) וגם התחלתי להתמקצע ולאגור.
ברגע שכבר ידעתי מה ואיפה לחפש (והאינטרנט הרי מלא ידע והשראה) עלה הנושא של חומרים לא חומציים (וגם נטולי ליגנין, אם אפשר).
אני לא הולכת לכתוב פה הסבר אקדמי על הנושא. דפי ממסטיקים עשתה את זה מצויין לפני כמה ימים ואתם מוזמנים לקפוץ לביקור אצלה אם אתם מעוניינים ברקע מדעי.
אני גם לא הולכת לטעון לתיאוריית קונספירציה של החברות שמייצרות את החומרים ורוצות שנקנה אותם (כמו שאני לא מוכנה לקבל שוולנטיין זו קונספירציה של הולמרק שרוצים שנקנה כרטיסי ברכה). בין היתר זה יהיה קצת כמו לעשות פיפי לבאר שממנה אני שותה, לא?
אבל אני כן הולכת להגיד במה אני מאמינה, והדעה שלי התחזקה והתגבשה אחרי שקראתי פעם מאמר שעסק בשאלה "איזה סוג של מעצבת את" והציב את עיצוב האלבומים על סקאלה שבין ארכיונאות מצד אחד להנאה ושימור זכרונות מהצד השני.
הסיבה הראשונה, והחשובה ביותר, שבגללה אני מעצבת אלבומים היא שאני נהנית מזה. מדובר בלא מעט עבודה, שבדרך כלל אינה מתוגמלת כראוי, גם אם משלמים לי עבורה, אז ברור לי שאם זה לא היה כיף לא הייתי עושה את זה.
הסיבה השנייה שבגללה אני מעצבת אלבומים, היא אכן שימור הזכרונות המשפחתיים שלי, עבור ילדי ומן הסתם עבור ילדיהם אחריהם. אני לא בטוחה מה יהיה אחרי אלו, ולא מתכננת כל כך רחוק, אבל אני בטוחה שאם יהיו לי ניני נינים שיטרחו להסתכל באלבומים שעיצבתי, הם לא יתפלאו לראות שם תמונות מצהיבות וסימני זמן. אתם יודעים מה? זה בטח יוסיף לעוצמת החוויה מבחינתם...
לפיכך, אני לא מקדשת את עניין "נטול החומציות". את התמונות אני מדביקה בדרך כלל בדבק דו צדדי של חברת 3M שאכן בטוח לשימוש עם תמונות, אבל הוא כל כך נוח לשימוש שיכול להיות שהייתי משתמשת בו גם אם הוא לא היה כזה... אני עובדת בעיקר עם ניירות נטולי חומצה פשוט כי הם יפים ומתאימים לי, אבל אם אני מוצאת במאגר החוצצים שלי כזה בצבע שאני אוהבת, אני אשתמש בו בלי לוודא שהוא נטול חומצה.
בתמצית, אפשר לומר שאני שומרת על העניין כשזה נוח לי, אבל לא נותנת לזה לקלקל לי את הנוחות ואת הכיף. כמו שאמרתי לא פעם : "אם יכתבו על הילד שלך בעיתון, אתה לא תכניס את זה לאלבום כי נייר העיתון הוא חומצי???" {וכן, אני יודעת שיש לזה פתרונות אחרים, אבל אל תתנו לזה לקלקל לי את הדוגמה...}
יותר מזה - למי שחדש בתחום אני מסבירה את עניין החומצי/לא חומצי, אבל מצד שני גם מבהירה שהמשעול הפחות בטוח הוא גם הזול יותר. אם אפשר לקנות דף קארדסטוק בשניים-שלושה ש"ח, או שאפשר לקנות חבילה של שמונים חוצצים צבעוניים בארבעה עשר, מה עדיף? והתשובה היא כמובן - תלוי איזה סוג של מעצבת אלבומים את...
אז איזה מין מעצבת אלבומים את? איפה את על הסקאלה?
משהו קטן וטוב #60 (2009)
האיש שאיתי, AKA המאמן, נמצא על גל של התפתחויות חדשות. בין היתר הוא מרים בחודש הבא יום עיון מרתק בנושא שיווק באינטרנט, שמתאים לכל מי שרוצה לשווק את עצמו בצורה אפקטיבית באינטרנט. מי שרוצה לדעת על זה עוד (וגם לקבל הנחה מיוחדת, בגלל הקשרים האישיים שלי עם המאמן 
) מוזמן לשלוח אלי מייל [email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
