קסם שימושי

*רק קוראות הבלוג יבינו* הבוגר צלצל מהום סנטר ושאל איזה תכלת אני רוצה. והתשובה - תכלת שהולך טוב עם בורדו. הוא שאל מה יש לי שהוא בורדו, אז הסברתי לו שאין, אני פשוט יודעת שהתכלת שאני רוצה הולך טוב עם בורדו. אז הוא לקח כרטיס צבע של בורדו, והגיע בדיוק עם התכלת הנכון...

הזזנו רהיטים, מילאנו צנצנות בעטים צבעוניים ומיינו כפתורים לפי צבעים (והרבה תודות מגיעות לאמא שלי ולנסיכה על מלאכת המיון). את התוצאות (ואת ריבועי הנייר הצבעוניים שנבחרו לעטר את הקירות) אפשר יהיה לראות בצילומים...

תיכננו לו"ז לצילומים וגייסנו דוגמנים, ובעיקר החזקנו אצבעות שהדוגמניות שהן גם חברות שלי תמצאנה סידור לילדים...

דנה הציעה שנצלם גם בפינת הקפה, אז רצתי לשכנים (אומנויות דרום אמריקה) כדי לקנות ספלים, וצילצלתי לגילי המקסימה כדי לומר לה שנצטרך עוגיות יפות. לא רק שהיא הביאה עוגיות מקסימות, וצלחת שבתוכה נוכל להציג אותן, היא הביאה לנו גם חטיפי אנרגיה טעימים להפליא כדי שלא נגווע ברעב...

וזהו.

היינו מוכנים, פחות או יותר.

התייצבנו בחנות בשש וחצי בבוקר (אני פיתחתי בלילה חרדות שהדוגמניות שלי לא תתייצבנה בשמונה בבוקר, אז לא ממש ישנתי) ודנה הגיעה כמה דקות אחרינו, ואז נכנסנו לעוד שעה של אירגונים והזזות, כדי ולוודא שהכל יהיה מושלם ("יש לה עין לצילום", כאמור...)

ואז התחילו הצילומים.

באיזשהו שלב דנה הזכירה לי שכדאי שאצלם קצת מאחורי הקלעים, ובאמת יצאו תמונות נחמדות.

בחרתי לכם קצת שמעבירות אווירה, ובעיקר מראות לכם איזו עבודה פיזית קשה זה לצלם, ולכמה תנוחות מוזרות דנה מצליחה להגיע (מעל השולחן, מתחת לשולחן, בישיבה, בכריעה, שפופה יותר ופחות, וכשהיא שכבה לגמרי על הרצפה אני הייתי בצד המצטלם, אז התמונה הזו פוספסה לצערי...):

אחרי שדנה נסעה התמוטטתי למיטה.

רק אחרי שהתעוררתי הפנמתי עד כמה לא מובן מאליו זה.

שהחברות שלי התגייסו להצטלם.

שכל המשפחה שלי התגייסה לכל הטירוף שבהתארגנות.

שדנה באה לצלם בשבת.

שהצלחנו להרים בעצמנו את כל השיפוצים, תזוזות, צביעה, תפירה והתארגנות.

שהכל הסתדר ככה.

והרגשתי מבורכת.

והתמונה האחרונה היא עדות שגם בלי לאכול ירקות אפשר לגדול לתפארת...

בתחנה המרכזית הוא עלה על קו 921 ונסע, ונסע, ונסע ונסע.... עד מחלף הבונים.

רק בירידה מהאוטובוס, כשהוא ראה את השלט "פרדייב - מועדון צניחה", הוא הבין מה עומד בפניו... ובמילים שלו, כשהתקשרתי שתי דקות אחרי זה לשאול איפה הוא: "היה לי ברור שאתם לא שולחים אותי לצנוח בלי שתהיו שם, אז הנחתי שאו שאתם כבר או שאתם בדרך...". ואכן, היינו בדרך, ופחות משתי דקות אחרי השיחה כבר אספנו אותו מתחנת האוטובוס שבצומת ושמנו פעמינו למועדון הצניחה, שם הוזמנה לילד האקסטרימי צניחת טנדם ראשונה בחייו.

לפני שאני נותנת לצילומים לדבר בשבילנו (וכן, הוספנו לחבילה גם צילומי וידאו וגם צילומי סטילס, ואני ממש שמחה על ההחלטה להוציא את הכסף הזה) אני חייבת להקדיש כמה מילים למקום הזה - פרדייב, בחוף הבונים.

כבר בשיחות הטלפוניות שהקדימו את ההזמנה התרשמתי מנעימות היחס ומהסבלנות לשינויים ולשאלות שלי, אבל ההגעה הפיזית למקום הייתה חוויה נעימה עוד יותר. בילינו באתר שלוש ומשהו שעות, ברובן בהמתנה לזה שיקרה משהו (שתתחיל ההדרכה, שיצנח הילד, שיכינו את הסרט...), שעות שיש להן פוטנציאל להיות משעממות ומעיקות, בהתחשב בעובדה שאנחנו רק צוות הליווי של הכוכב הנרגש. באופן מפתיע - לא היה מעיק ולא היה משעמם.

על הבריזה הנעימה הצוות של פרדייב לא יכול לקחת אחריות, אני מניחה, אבל על המוזיקה המוצלחת מאוד, על האווירה המחוייכת ועל התחושה הכללית של כיף - אנחנו חייבים להם תודה. בני משפחתי הציניים ממני טוענים שזו ממש לא חוכמה להיות במצב רוח טוב כשהעבודה שלך משמעה הוא לקבל כסף על עשיית משהו שאתה ממש אוהב, אבל מכיוון שהנחמדות נושבת לא רק ממי שצונח אלא מכל מי שמסתובב באתר, אני חושבת שלא מגיע לציניים שנתייחס אליהם... 

 יש תמונות.

המון תמונות.

אלו שאני צילמתי, לפני, תוך כדי (וכל מה שאפשר לראות בהן זה נקודה זעירה בשמיים...) ואחרי.

ויש תמונות (וגם סרט וידאו) שצילם נדב, הצלם הצונח.

תמונות מדהימות שגרמו לי לקנא בו ובמצלמה שלו.

המון תמונות נפלאות.

הובטחו לנו לפחות חמישים תמונות.

קיבלנו קרוב למאתיים.

וכשהם צעדו לכיווננו, כדי שנדב יוכל לצלם את הגיבור החוזר לחיק משפחתו, הבוגר שלי הרגיע אותו ואמר לו שהוא לא צריך להיעלב מזה שאמא שלו (AKA אני) מצלמת. זה פשוט שאני לא מסוגלת אחרת... אובססיה, מישהו?

אז הנה התמונות, קצת שלי ובעיקר של נדב:

התמונה הזו שיעשעה אותי במיוחד, כי יש לנו תמונה ישנה של הילדים מצולמים על הידיים האלו, ואז הידיים היו הרבה יותר גדולות...

במעטפה שהוא קיבל במסעדה היו הוראות להמשך הדרך (ליסוע באוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב), מכתב מטל וגיליון השיאים הצה"לי שהוציא עיתון "במחנה". בחלק שמיועד לשיאים שקשורים במשפחה הוספנו את ה(כמעט) חייל הכי אהוב בצה"ל...

The wheels on the bus go round and round,
round and round,
round and round.
The wheels on the bus go round and round,
all through the town.

עוד בהיותו באוטובוס קיבל הנודד האמיץ SMS שאמר: "דון קישוט, סנשו פנשו מחכה לך", ואכן, בתחנה המרכזית בתל אביב פגש אותו דרור-פנשו שהיה אחראי על התוכניות אל תוך הלילה. הוא הגיע מצוייד בגיטרה, מצב רוח הולם ואביזרי תחפושת שהפכו את השניים לטרובדורים נודדים (או סתם לפריקים במצב רוח חוגגג).

ALAS, למעט תמונות בודדות שצולמו בתוך וליד משכנות רות דניאל ביפו, משכנו של הנודד ללילה זה, אירועי השעות הבאות לא תועדו על פילם (או דיסק) וכמובן שחבל.

דיווח בעל פה, עם זאת, נתן תקציר לאירועי אחר הצהריים, הערב והלילה, שכללו בין היתר -

שירים של שלומי שבן בשדרות רוטשילד (ואפילו 7 שקלים שנתרמו על ידי עוברים ושבים)

שירים אחרים

תיירת מארה"ב שישבה איתם ועזרה להם לשיר

איש מוכסף (כזה שצובע את כולו ומפקד כפסל חי) שהצטרף אליהם, ענה על השאלות שלהם וגם שיתף פעולה ושר איתם

הרבה יין

קבוצה של צעירים במסע למילוי משימות, שמצאה בבוגר שאלכוהול בדמו משת"פ שאין כמוהו, מה שגרר את זה שהוא:

* לעס את הדף האחורי של העיתון (אבל כמו שהוא ציין - הוא לא בלע אותו, אלא ירק. יש סיכוי שזה מעיד על קריירה עתידית בתחום טעימת היין?)

* עשה גלגולים קבוצתיים על הדשא

* "חיתן" זוג בני נוער בחתונה יוונית, שכללה שבירת צלחות. בעניין הזה יש לציין שהוא לא היה שיכור מדי לוודא שאף אחד מהתנאים לקידושין אינו מתקיים שם באמת...

מה שמדהים הוא שלמעט הגיטרה והאקורדים לשירי שלומי שבן, שדרור הביא איתו, כל היתר היה ספונטני לגמרי. רק כדי שתבינו מה יכול לקרות לכם באמצע העיר, בסתם יום של תשרי, אם אתם רק פתוחים לזה...

בין שדרות רוטשילד לשתיים בלילה היו עוד מפגשים חברתיים וגם בירה, אבל בסופו של דבר הילד זכר שהוא גם צריך לקום בבוקר וחזר במונית ליפו, לישון קצת.

וטוב שעשה זאת.

מחר תדעו למה...

שלכם,

שחרזדה