קסם שימושי

השמחה על חזרתו הראשונה של הפרופסור הביתה כחייל, יחד עם הכיף שביום שלם שמוקדש לאהבה, איבדו מזוהרן לנוכח חדשות עצובות על הבוקר - בת מחזור של השיריונר שנהרגה בתאונת דרכים.

כבר לפני הרבה שנים הבנתי שבבחירה בחיי קהילה מקבלים משפחה מורחבת והמון המון שמחות, ולצידן גם עצב כשהחיים עצובים - חברים ליישוב, או ליישובים סמוכים, אנשים שמעגלי החיים שלהם נגעו בשלנו בכל מיני דרכים, ועכשיו גם העצב שלהם נוגע בנו.

אז עצוב לי.

ניסיתי לעבוד אבל אחרי כמה שעות הבנתי שאני לא ממש יעילה, ואולי זה הזמן ליצירה.

הדפסתי לי את דף האתגר שחגית העלתה היום, אבל אחרי ריסוס אחד של צבע הבנתי שהאתגר הזה לא יעבוד בשבילי היום (מה עוד שדף המדפסת לא ממש אהב את הספריי והתעגל בפראות).

אז פתחתי את היומן שלי שהולך איתי עכשיו לכל מקום, בדף הזה:

תודה ענקית לכל המעודדות והמנחמות, גם כאן וגם במייל.

החיבוקים שלכן הגיעו ובהחלט עזרו.

אני יודעת שהפוסט אתמול היה לא אופייני.

זה לא שאני בנאדם לא עציב, אבל בדרך כלל הפוליאנה שגרה בתוכי נכנסת מהר מאוד לפעולה, והדברים מקבלים פרופורציה.

חוץ מאשר כשלא.

אתמול הבאנו למנוחת עולם חברה יקרה.

אישה צעירה ומקסימה, ששינתה את החיים של מי שהיתה לו הזכות לפגוש אותה, ועוד יותר את החיים של אלו שזכו לעבוד לצידה.

וכולנו בתחושת הלם.

בתחושה שלא יכול להיות.

ואי אפשר לא להיות עצובים.

אירית אהובה.

עצוב לי, ולא מתאים לי לכתוב, אז רק הזמנה - מכל הלב