קסם שימושי

אבל איפה מוטיב הקאפקייקס?

התלהבתי מהקשתות שראיתי בבלוג של מאיוק ולצורך הכנת הקאפקייק עצמו השתמשתי בהוראות שנתנה אורית גידלי.

ככה נראו הקשתות לפני שארזתי אותן עם הסינרים (ארזתי כל חבילה בנייר עטיפה חום, כדי שלא יהיו מריבות על צבעי הסינרים):

מה שלא תראו בתמונות, כי סיננתי את כל התמונות שהן לא של הנסיכה, זה שהבנות הסתובבו כל הערב עם הקשתות על הראש ונראו חמודות להפליא.

המאנשטים כיכבו גם בקישוטים. גם הרעיון הזה הגיע מהבלוג של מאיוק, למרות שלא היתה שם תמונה ברורה של מה היא בעצם עשתה מהקאפקייקס, אז פשוט השתוללתי:

הנסיכה מוכנה לקבל את פני האורחות, עם קשת וסינר:

אחרי שכולן התאספו, קשרו סינרים והתרגשו כראוי, נכנסנו למטבח.

כל אחת הכינה לעצמה פיצה (את בסיסי הבצק אפיתי מראש אפייה חלקית) וכל שתיים שלוש בנות הכינו תערובת לקאפקייקס. יצאו לנו הרבה יותר מדי קאפקייקס, אבל רציתי שלכולן תהיה הזדמנות לקחת חלק.

כדי לחסוך בסיבוכים הכנתי לכלכ קבוצה מרשם מודפס ואת כל המצרכים מוכנים ומדודים:

מאחר שלאני לא מעלה תמונות של ילדים של אחרים, וגם בגלל שצילומי ידיים עובדות תמיד משמחים אותי, הנה צילומים מהתהליך:

אחרי שתבניות השקעים התמלאו בתערובות השוקולד והוניל, ואחרי שכל אחת העמיסה על הפיצה שלה את כל מה שהתאים לה, שלחנו את הבנות לראות סרט, בזמן שאנחנו אפינו את הקאפקייקס והפיצות.

אבל איך אפשר סרט בלי פופקורן?

הטבחיות הסטייליסטיות שלנו קיבלו את הפופקורן שלהן בקופסאות מדוגמות של גרינגייט:

בזמן שהפיצות נאפו אני ערכתי את השולחן, לפי העיצוב שהנסיכה תכננה יחד איתי:

כשהכל היה מוכן הכרזנו על הפסקה בסרט לטובת ארוחת ערב, ואחרי האוכל, בזמן שהן חזרו לסרט, אירגנו את הכל לשלב הבאמת מתוק של הערב, שכלל קישוט של עוגיות שאפיתי מראש, קישוט של הקאפקייקס שאפינו וגם טבילה של קייקפופס בשוקולד ובסוכריות בכל מיני צבעים. הקייקפופס הוכנסו לקירור ובבוקר נעטפו וניתנו לבנות הביתה. יתר המתוקים היו מה שמנע מחלק מהבנות לישון בלילה...

ככה זה נראה בזמן העבודה:

את הקאפקייקס שמנו על מגדל צלחות שהכנתי מצלחות וכוסות חד פעמיות. לצערי אני ממש לא זוכרת באיזה מכל הבלוגים קיבלתי את הרעיון, אבל הוא באמת ממש מוצלח ויופי של תחליף לעוגת יום הולדת:

קצת לפני חצות, ולפני שפרשנו מזרונים, שקי שינה והמון שמיכות על רצפת הסלון, הגיע הזמן לטקס יום ההולדת:

מתכוננת...

מבקשת משאלה:

ומכבה את הנרות:

ומעכשיו אין הפקות יום הולדת עד גיל 16, לפחות!

מזל טוב ילדה שלי.

ועוד שתי תמונות אחרונות לפני סיום,

של המעט שנשאר ממני בסוף הערב:

ושל החיוך של המאמן:

*רק קוראות הבלוג יבינו* הבוגר צלצל מהום סנטר ושאל איזה תכלת אני רוצה. והתשובה - תכלת שהולך טוב עם בורדו. הוא שאל מה יש לי שהוא בורדו, אז הסברתי לו שאין, אני פשוט יודעת שהתכלת שאני רוצה הולך טוב עם בורדו. אז הוא לקח כרטיס צבע של בורדו, והגיע בדיוק עם התכלת הנכון...

הזזנו רהיטים, מילאנו צנצנות בעטים צבעוניים ומיינו כפתורים לפי צבעים (והרבה תודות מגיעות לאמא שלי ולנסיכה על מלאכת המיון). את התוצאות (ואת ריבועי הנייר הצבעוניים שנבחרו לעטר את הקירות) אפשר יהיה לראות בצילומים...

תיכננו לו"ז לצילומים וגייסנו דוגמנים, ובעיקר החזקנו אצבעות שהדוגמניות שהן גם חברות שלי תמצאנה סידור לילדים...

דנה הציעה שנצלם גם בפינת הקפה, אז רצתי לשכנים (אומנויות דרום אמריקה) כדי לקנות ספלים, וצילצלתי לגילי המקסימה כדי לומר לה שנצטרך עוגיות יפות. לא רק שהיא הביאה עוגיות מקסימות, וצלחת שבתוכה נוכל להציג אותן, היא הביאה לנו גם חטיפי אנרגיה טעימים להפליא כדי שלא נגווע ברעב...

וזהו.

היינו מוכנים, פחות או יותר.

התייצבנו בחנות בשש וחצי בבוקר (אני פיתחתי בלילה חרדות שהדוגמניות שלי לא תתייצבנה בשמונה בבוקר, אז לא ממש ישנתי) ודנה הגיעה כמה דקות אחרינו, ואז נכנסנו לעוד שעה של אירגונים והזזות, כדי ולוודא שהכל יהיה מושלם ("יש לה עין לצילום", כאמור...)

ואז התחילו הצילומים.

באיזשהו שלב דנה הזכירה לי שכדאי שאצלם קצת מאחורי הקלעים, ובאמת יצאו תמונות נחמדות.

בחרתי לכם קצת שמעבירות אווירה, ובעיקר מראות לכם איזו עבודה פיזית קשה זה לצלם, ולכמה תנוחות מוזרות דנה מצליחה להגיע (מעל השולחן, מתחת לשולחן, בישיבה, בכריעה, שפופה יותר ופחות, וכשהיא שכבה לגמרי על הרצפה אני הייתי בצד המצטלם, אז התמונה הזו פוספסה לצערי...):

אחרי שדנה נסעה התמוטטתי למיטה.

רק אחרי שהתעוררתי הפנמתי עד כמה לא מובן מאליו זה.

שהחברות שלי התגייסו להצטלם.

שכל המשפחה שלי התגייסה לכל הטירוף שבהתארגנות.

שדנה באה לצלם בשבת.

שהצלחנו להרים בעצמנו את כל השיפוצים, תזוזות, צביעה, תפירה והתארגנות.

שהכל הסתדר ככה.

והרגשתי מבורכת.

והתמונה האחרונה היא עדות שגם בלי לאכול ירקות אפשר לגדול לתפארת...

בתחנה המרכזית הוא עלה על קו 921 ונסע, ונסע, ונסע ונסע.... עד מחלף הבונים.

רק בירידה מהאוטובוס, כשהוא ראה את השלט "פרדייב - מועדון צניחה", הוא הבין מה עומד בפניו... ובמילים שלו, כשהתקשרתי שתי דקות אחרי זה לשאול איפה הוא: "היה לי ברור שאתם לא שולחים אותי לצנוח בלי שתהיו שם, אז הנחתי שאו שאתם כבר או שאתם בדרך...". ואכן, היינו בדרך, ופחות משתי דקות אחרי השיחה כבר אספנו אותו מתחנת האוטובוס שבצומת ושמנו פעמינו למועדון הצניחה, שם הוזמנה לילד האקסטרימי צניחת טנדם ראשונה בחייו.

לפני שאני נותנת לצילומים לדבר בשבילנו (וכן, הוספנו לחבילה גם צילומי וידאו וגם צילומי סטילס, ואני ממש שמחה על ההחלטה להוציא את הכסף הזה) אני חייבת להקדיש כמה מילים למקום הזה - פרדייב, בחוף הבונים.

כבר בשיחות הטלפוניות שהקדימו את ההזמנה התרשמתי מנעימות היחס ומהסבלנות לשינויים ולשאלות שלי, אבל ההגעה הפיזית למקום הייתה חוויה נעימה עוד יותר. בילינו באתר שלוש ומשהו שעות, ברובן בהמתנה לזה שיקרה משהו (שתתחיל ההדרכה, שיצנח הילד, שיכינו את הסרט...), שעות שיש להן פוטנציאל להיות משעממות ומעיקות, בהתחשב בעובדה שאנחנו רק צוות הליווי של הכוכב הנרגש. באופן מפתיע - לא היה מעיק ולא היה משעמם.

על הבריזה הנעימה הצוות של פרדייב לא יכול לקחת אחריות, אני מניחה, אבל על המוזיקה המוצלחת מאוד, על האווירה המחוייכת ועל התחושה הכללית של כיף - אנחנו חייבים להם תודה. בני משפחתי הציניים ממני טוענים שזו ממש לא חוכמה להיות במצב רוח טוב כשהעבודה שלך משמעה הוא לקבל כסף על עשיית משהו שאתה ממש אוהב, אבל מכיוון שהנחמדות נושבת לא רק ממי שצונח אלא מכל מי שמסתובב באתר, אני חושבת שלא מגיע לציניים שנתייחס אליהם... 

 יש תמונות.

המון תמונות.

אלו שאני צילמתי, לפני, תוך כדי (וכל מה שאפשר לראות בהן זה נקודה זעירה בשמיים...) ואחרי.

ויש תמונות (וגם סרט וידאו) שצילם נדב, הצלם הצונח.

תמונות מדהימות שגרמו לי לקנא בו ובמצלמה שלו.

המון תמונות נפלאות.

הובטחו לנו לפחות חמישים תמונות.

קיבלנו קרוב למאתיים.

וכשהם צעדו לכיווננו, כדי שנדב יוכל לצלם את הגיבור החוזר לחיק משפחתו, הבוגר שלי הרגיע אותו ואמר לו שהוא לא צריך להיעלב מזה שאמא שלו (AKA אני) מצלמת. זה פשוט שאני לא מסוגלת אחרת... אובססיה, מישהו?

אז הנה התמונות, קצת שלי ובעיקר של נדב: