קסם שימושי

ביום שלישי עלינו לרגל לירושלים, ליום מוזיאונים.

עלינו = הנסיכה ואנוכי.

התחלנו את היום במוזיאון המדע.

{לפני הכל, אני חייבת כאן הערה מוסגרת - לפני קצת יותר משנתיים ביקרנו במזויאון המדע כאורחי המוזיאון - בערך הצ'ופר היחיד שקיבלתי אי פעם בזכות היותי בלוגרית מהוללת... - הביקור ההוא לא היה הצלחה גדולה מבחינתי - למרות קורל המקסימה שפגשה אותנו בפתח המוזיאון ווידאה שאנחנו מסודרות ויודעות מה קורה ומה כדאי לראות. אני חושבת שהבעיה העיקרית באותו ביקור היתה שהוא היה ביקור באמצע שבוע, בסתם יום של חול, וכל הדברים המיוחדים שפורסמו ברדיו והיו חלק מהטריגר לביקור במוזיאון - בכלל לא התקיימו. גם מצבן של חלק מהתצוגות לא היה מזהיר והמכלול של כל העניין היה שהחלטתי שאם אין לי משהו ממש טוב לכתוב - אני מעדיפה לא לכתוב כלום...

אבל מאחר שזה לא היה הביקור הראשון שלנו במזויאון, היה לי ברור שעוד יבואו ביקורים ועוד אכתוב על החוויות שלנו. אז הנה - חווייה מתקנת ומדווחת כראוי...}

ההצלחה הראשונה שלנו התבטאה במציאת חניה בכחול לבן במרחק של כלום מהמוזיאון. איזה כיף!

כרטיסים הזמנתי מראש באינטרנט, אז לא היינו צריכים לעמוד בתור שלא היה (-; אבל כן עצרנו בקופה כדי לקנות כרטיסים למופע "לגעת באור".

לזכות המוזיאון יש לציין שבאתר האינטרנט שלהם יש עצות מאוד מוצלחות לקראת הביקור (מה שהיה מאוד חסר לי במוזיאון ישראל, שאליו נגיע מאוחר יותר...).

הפעילות הראשונה שלנו היתה השתתפות בסדנה בתערוכה "פנס החושך". האמת היא שההדרכה מתאימה בעיקר לילדים קטנים יותר (הנסיכה בת עשר וחצי) וההסתובבות בתערוכה הקטנה שאחרי ההפעלה קצת בעייתית כי לא לגמרי ברור מה עושים בכל אחד מהמוצגים (ובגלל החושך - גם אם יש הסברים (מה שאני לא בטוחה) - אי אפשר לקרוא אותם. המדריכה היתה מאוד נחמדה, אבל בפיזור של המוצגים ושל המבקרים יש איזשהו פיספוס. מצד שני - בתור טעימת פתיחה זה היה חביב.

עשינו הפסקה קטנה ואכלנו את הסנדויצ'ים שהבאנו איתנו (שוב, בהמלצת "תכננו את הביקור במוזיאון" המוצלח) ואז עלינו למה שמבחינתנו היה הסיבה לביקור במוזיאון -תערוכת "עקבות של אור" המוצלחת מאוד. עדיין קשה לי קצת עם זה שהנסיכה מתלהבת מלהתנסות בפעילויות השונות ובכלל לא מעניין אותה מה העיקרון המדעי שמאחורי הדברים, אבל זו השריטה שלי...

הנה קצת תמונות:

אח"כ עברנו לצד השני באותה קומה, והנסיכה עשתה לי מופע צלליות שלא כל כך הצלחתי לצלם (זה ממש מגונה שבמוזיאון מסתובבים עוד אנשים ומפריעים לי לצלם, לא?), אבל הנה קצת:

בקופה קיבלנו גם שובר לסדנת פיניאס ופרב. היתה לנו אפשרות לבחור בין רכב מפרש לקרונית הרים והנסיכה בחרה ברכב מפרש. כשאמרתי לה שאני מבקשת את השקית בתוכה הגיעו החלקים (רק ילדים מוזמנים ליצור בסדנה, איפה הפרקליט שפועל לטובת ההורים העשוקים?) היא עשתה לי פרצוף, וברגע שניגשנו לשולחנות העבודה היא הבהירה לי שאני מוזמנת לקחת לי כמה שקיות שאני רוצה מהפח, היא על שלה לא מוותרת. לקחתי לי איזה שבע שקיות מהפח, מה אתם חושבים - שויתרתי?

החלל שבו הסדנה מתקיימת מעוצב בהתאמה לנושא, ויש אפילו מסלולים כדי להסיע את המוצרים המוגמרים:

ושולחנות עבודה מעוצבים גם הם, שעליהם מתקיימת עבודת ההרכבה החשובה:

ואחרי הפסקה לטובת המופע המקסים (דוקטור משעשע ושלומיאל, שני רקדנים ואפקטים של אור וחושך) חזרנו אל הסדנה כדי להצטלם למזכרת...

עברו עלינו שלוש וחצי שעות נהדרות, ובכלל לא הגענו לתערוכת "לגעת במים" שתחכה לביקור הבא בירושלים.

חזרנו לאוטו ונסענו לאכול.

ההמלצה של חגית על ה"רסטובר" היתה מעולה. גם חמש דקות מהמוזיאון, גם אוכל טעים וגם אווירה נעימה וידידותית (המזגן שלהם מקרר ממש, אז הציעו לנסיכה הקפואה שמיכת פליס... ובגלל שזה בירושלים - אז כשהיא העדיפה לשבת בחוץ היה לנו נעים, אפילו שזה היה בארבע וחצי אחה"צ, באוגוסט...).

משם נסענו חמש דקות בחזרה, לכיוון מוזיאון ישראל, ואז חיכינו איזה 20 דקות כדי להיכנס לחנייה.

יכול להיות שהיינו צריכות להירמז...

הבחירה דווקא ביום הזה לביקור במזויאון היתה ליל הפעילות החד פעמי שהם הציעו למשפחות.

הבעיה היא שמסתבר שהפעילויות הבאמת אטרקטיביות היו בהרשמה מראש ונסגרו כבר לפני חודש, למרות שהמשיכו לפרסם אותן, והרבה מהפעילויות השגרתיות של אגף הנוער כבר לא מתקיימות בשעות האלו, אז במידת מה יצאנו קרחות מכאן ומכאן.

לזה תוסיפו את המון האדם שנהר למוזיאון, את ההתנהגות המאוד לא נעימה של חלק מאותם אנשים ואת העייפות המצטברת שלנו, ותבינו למה החווייה הזו נרשמה כאכזבה ולמה החלטנו שמיצינו והגיע הזמן לנטוש וליסוע הביתה...

אבל בסיכומו של דבר היה לנו יום מוצלח של יחד, וזה מה שחשוב באמת.

וכמה זה עלה לנו?

כניסה למוזיאון המדע - 40 ש"ח לכל אחת (סדנת פיניאס ופרב כלולה במחיר כרטיס הילדים) - יש עוד שבועיים לחופש הגדול - תנצלו את זה...

מופע לגעת באור - 20 ש"ח לכרטיס (תבדקו באיזה שעות המופע מתקיים)

ארוחת צהריים עסקית ברסטובר (מלא מלא אוכל) - 68 ש"ח לאדם (לא כולל שתייה)

מוזיאון ישראל - ילדים נכנסים חינם בכל ימי אוגוסט. הורים משלמים 50 ש"ח (לא היה שווה...)

____________________________

משהו קטן וטוב - כי תמיד יש כאלו

אפליקציית החנייה של פנגו.

שידרוג לחיי. בחיי!

והמסע ממשיך...

את אחר הצהריים בילה הבוגר בגן המנזר, עם בלוק הציור ועפרונות הרישום. בטלפון נשמע היה שכיף לו.

ההוראות במעטפה מספר שלוש אמרו שעליו להתייצב בשעה 21:00 בשער יפו, ולחכות להוראות נוספות.

מכיוון שהילד הוא נצר למשפחה ייקית בחלקה, הוא מגלה נטייה ברורה להקדים, והיה לו זמן לשבת בנחת בכותל.

בתשע יצר איתו קשר טלפוני המדריך של סיור הסליחות שהזמנתי מ"ירושלים של מעלה". הרעיון היה מצויין ומצא חן בעיני הילד, הבעיה היתה שיומיים לפני כיפור האיזור עמוס בהמוני אנשים, ולמרות שהמדריך היה ממש מוצלח, מערכת ההגברה החלשה שלו גרמה לזה שהבוגר בחר לפרוש מהסיור עוד לפני שפגש בשחקן ובזמר המובטחים כחלק מהחוויה. מה לעשות - you win some, you lose some

לאה אהובתי התבלבלה וסימסה אליו במקום אלי את ההודעה שמבררת את שלומו, אבל לזכותה ייאמר שלפחות ההודעה לא הסגירה שום פרטים מוכמנים...

בלילה, לפני השינה, הוא פתח את מעטפה מספר 4, ששלחה אותו להתייצב בכניסה למוזיאון ישראל בשעה 10 בבוקר. בנוסף היתה במעטפה גם הברכה שהכינה לו הנסיכה, עם טקסט שעצר את הנשימה לכולנו:

וכדי שלא יצאו לכם העיניים:

נמרוד אתה כבר בן 20 וצריך לחגוג

אבל אם צריך לחגוג אז סתם חגיגה עם עוגה

זה לא מה שמשפחה כמו שלך היתה עושה

אז שלפנו את העט והתחלנו לכתוב יום הולדת לנמרוד

והנה אתה בסוף היום הראשון. 

שיהיה לך יום הולדת 20 שמח

שלך גאיה.

הנודד האמיץ שלנו ישן והתעורר במנזר המיוחד הזה (שאני בהחלט מתכננת לבדוק באופן אישי בהזדמנות הקרובה ביותר), ואחרי ארוחת בוקר צנועה התייצב בכניסה למוזיאון, מוקדם כמובן...

המלווה שלו לסיור במוזיאון היתה לאה היקרה, והיא היתה אחראית גם להעביר מעטפה גדושה כל טוב למלצרית ששירתה אותם בארוחת הצהריים, יחד עם זיקוק. מאחר ששני הסועדים לא רצו קינוח, המעטפה הגיעה עם זיקוק בוער מוחזק ביד של המלצרית...

הגוזל שלנו, זה שנולד פצפון כל כך עד שהבית הראשון שלו היה הפגייה, כבר גדול.

ממש גדול.

עשרים שנים.

מתי בדיוק הן קרו לנו?

לפני חודש בערך קיבלתי טלפון מהיפה שלו, שרצתה לדעת מה אנחנו מתכננים לכבוד האירוע המכונן.

אני - לקנות לו מקינטה, כמו שהוא שהוא רוצה.

היא - כי חשבתי שאולי נארגן לו מסע בארץ, כזה שיעבור בכל מיני מקומות, ויהיו בו כל מיני הפתעות ופגישות עם אנשים שהוא אוהב...

אני לא ממש טובה בלהגיד לא, ואסוציאציות מתוך "יש ילדים זיג זג" כבר התחילו לעלות לי לראש, אז הבטחתי לחשוב על זה קצת ולדבר איתה.

המאמן היה ספקן, ולא ממש הבין איזו הנאה תיגרם לילד ממסע ברחבי ישראל, ועוד לבד, אבל אני כבר הייתי בשוונג, ולא נתתי לפקפוקים לעצור אותי באמצע התנופה...

מאחר שהיפה לובשת חאקי, עיקר תהליך התכנון התרחש בטלפונים ובסמסים, ואחרי שזרקנו המון רעיונות לאוויר וביקשנו שיתוף פעולה מהמון אנשים שהבוגר אוהב במיוחד, חשבנו שאנחנו יכולות לתפור לו מסע.

התעלמנו מכמה תקלות קטנות בדרך, כמו רכבת ישראל שהחליטה ששבוע שעבר הוא בדיוק הזמן הנכון לא ליסוע בין נתניה לחיפה, ואח שלי, שהחליט לחגוג את יום הנישואים שלו, ועוד אנשים יקרים שבדיוק נעדרו מהאיזור מטעמי ויפאסנה או חתונה, והפקנו מסע יום הולדת, כזה שדי בטוח שאין סיכוי שהבוגר ישכח אי פעם... 

אז איך זה התחיל?

ביום ראשון הילד התעורר מטלפון שזימן אותו לראיון בעזריאלי ביום שלישי בצהריים. מסתבר שיש אנשים שדברים כאלו קורים להם, אז זה לא נשמע היה לו מוזר מדי...

מאחר שאני התכוונתי להגיע לראיון במת"מ (או ככה הוא חשב, לפחות), ומכיוון שלא היתה רכבת מעכו, הצעתי לו טרמפ לחוף כרמל. מזל שאת הידיים הרועדות שלי, ואת כאב הבטן, הוא לא יכול היה לראות...

הורדתי אותו בתחנה, ורגע לפני שנפרדנו נתתי לו כרטיס לרכבת. טוב שאמרתי לו שזה כרטיס שמור, אחרת הוא לא היה שם לב. {פרשנות של הבוגר ביום חמישי בערב: מי שמכיר את אמא שלי יודע שיכול להיות שלכבוד זה שיש לי ראיון חשוב היא טרחה לקנות לי כרטיס, ועוד בשמורים, אז זה לא היה מוזר מדי...}

סובבתי את האוטו ונסעתי למגרשי החנייה על החוף לאסוף את אמא שלי. נתתי לה תרמיל גדול ומצוייד וקלסר מלא הוראות ומעטפות, וגם כרטיס שמור - חברו הטוב של הכרטיס של הבוגר - והורדתי גם אותה בתחנת הרכבת. חששתי שזה שיש עוד עשרים דקות עד שהרכבת תצא יגרום לזה שהבוגר יראה אותה מוקדם מדי, אבל למרות שהם עמדו ממש קרוב זה לזה, כבודו לא ראה כלום (אולי זו הראייה המרחבית המפוקפקת שגרמה לזה שקורס טיס לא רצה אותו?). הוא גילה שהיא נוסעת איתו רק כשהיא אמרה לו שלום בקרון השמורים, ואז הוא כבר הבין שיש דברים בגו...

הוא קיבל ממנה את הקלסר וזה מה שהיה במעטפה הראשונה (יחד עם כרטיס רכבת נוסף ועם כסף מזומן):

 



רק אחרי שהוא קרא את המכתב הראשון והפך את הדף, הוא ראה את השער של הקלסר, יחד עם לוגו המסע, שהופיע אחר כך גם על כל המעטפות שנקרו על דרכו, ואחרי השער חיכה לו גם מסמךהנחיות כלליות מפורט (שאני חוסכת מכם. הוא דיבר בעיקר על זה שלא כדאי לפתוח את המעטפות לפני שנגיד לו, שאנחנו מבקשים שייסע במוניות - יודעת האמא נפש ילדה החסכן - ושיהיה נחמד אם יצלם...)

 (הצילום של הנעליים המדליקות נלקח מכאן)

בתל אביב הילד נפרד מסבתא. היא נשארה בעזריאלי לפגוש חברה והוא עלה על הרכבת לירושלים. בחבילת הפינוק הוא מצא את הספר ההולם לדרך - יש ילדים זיג זג ובוטנים אמריקאיים, שבלעדיהם שום מסע לא יהיה ראוי לשמו.

בדרך לירושלים הוא גם פתח את מעטפה מספר 2 -