קסם שימושי

{השיריונר טען שיצאתי פולניה בפוסט הקודם, כשהתלוננתי שלא מגיבים לי.

כולנו קצת פולניה, לא?}

ובעניין אחר לגמרי, טלאים.

שנים פחדתי ממכונת התפירה, כבר כתבתי על זה כאן בבלוג לפני ים של זמן. ואחר כך, אחרי שגיליתי שאני יכולה ליהנות מתפירה, עדיין הייתי מוגבלת על ידי היכולות החלקיות של המכונה הישנה שירשתי מחברה, וגם על ידי חוסר היכולת שלי לצייר, לגזור או לתפור קווים ישרים.

זו הסיבה שבגללה היה לי ברור שטלאים זה לא בשבילי.

בשביל טלאים צריך להיות מסוגלת לתפור ישר.

אז אני לא אתפור טלאים.

בסוף השבוע הכי דובדבני בעולם גיליתי לא רק שאני מסוגלת לנגר (אם גם חשוב לציין שלמרות הפלס המדף הפנימי של הכוננית שלי עקום...), אלא גם שטלאים זה לא לגמרי בלתי אפשרי. לפחות כשמקבלים את הבדים מגוהצים וחתוכים בהתאמה (charm packs). אלין הסבירה ממש ברור ונתנה טיפים מוצלחים והייתי מרוצה מהתוצאה, אז רשמתי לפני שאולי החרם על טלאים הוא לא ממש מוצדק...

אחרי שהתחלנו לתפור את שמיכות הטלאים הקבוצתיות שלנו, לרותם של אלכסנדרה ולגרייס של אמיליה, החלטתי לנסות ולתפור שמיכות טלאים נוספות - לתינוקות הצפויים בסביבתי.

מאחר שעמית, האחיינית האהובה שלי, מאמינה בהפתעות, לא ידעתי אם למיכאל הקטנטן ייולד אח או תיוולד אחות.

רציתי להתחיל מוקדם אז החלטתי ללכת על צבעים יוניסקסיים - צהוב וכתום.

את הדוגמאות לאפליקציות קניתי באטסי (ואין פה קישור כי אני לא  ממליצה על המוכרת הזו. לא קיבלתי את מה שהזמנתי והיא לא עונה לי למיילים) ואני חושבת שאפשר לזהות איזה אפליקציות הכנתי אחרי שכבר גיליתי שמדובר בתינוקת...

אז הנה האפליקציות שהכנתי:

הנסיכה לומדת מתחילת השנה שעברה בתוכנית המחוננים בכרמיאל. זה אומר שיום אחד בשבוע, במקום ללכת לבית הספר הרגיל שלה, היא מגיעה ליום לימודים ב"מרכז מדע ודעת" שכשמו כן הוא. במחצית שהסתיימה זה עתה, למשל, היא למדה בקורסים הבאים: הבית ההנדסי (קורס שהתוצר שלו היה בניית מבנה שמתאים לדרישות מבחינת הגודל וקנה המידה), שפה ותרבות יפנית, מגדל בבל (שלל שפות, כולל איטלקית, גרמנית, צרפתית ולטינית...) ועוד משהו שאני לא זוכרת כרגע...

זה מקום חיובי באופן מיוחד, והשלט בכניסה שאומר "חוק חיוך חינם" מתאים לו מאוד.

מאז שהיא התחילה ללמוד שם (לפני שנה וחצי, כאמור) הבטחתי לתפור לה תיק שישמש ליום הלימודים הזה (שמחייב רק מחברת, קלמר ואוכל, כך שהילקוט ממש מוגזם עליו, אבל בכל זאת צריך תיק שמאפשר תכולה כלשהי).

בשנה שעברה פתחתי בפרוייקט מגלומני משהו, שנתקל בקשיים טכניים ונגנז. יכול להיות שיום אחד הוא יהיה בסיס למשהו אחר.

בחנוכה, כשהיינו בסדנת המיחזור ב"בעלי המלאכה" היא הכינה תיק גופייה מקסים וחשבה שהוא יוכל לעמוד במשימה, אבל היא גילתה שתיק עשוי טריקו לא ממש מחזיק בצורה טובה, וגם זה נגנז.

ואז קרו כמה דברים, די במקביל:

*נקלעתי לאיקאה, בלי לדעת שאני נופלת על היום האחרון של הסייל. זה היה די סיוט, אבל הקנייה הלא מתוכננת היחידה שלי היתה בד קנווס עבה ומודפס במחיר המצחיק של 9 ש"ח למטר. לקחתי שני מטר בלי שיהיה לי מושג מה אעשה איתם.

*הסתיימה המחצית הראשונה של הלימודים, ושבוע הפסקה עמד בפתח. שבוע שאפשר לנצל כדי לתפור תיק...

* נזכרתי שכשריבי  פרסמה את הרשומה על התיק שהכינה ל T42 התיק ממש מצא חן בעיני וחשבתי לעשות משהו דומה. פעם.

* עלה בדעתי שהקנווס שקניתי ממש מתאים לשאריות שנשארו לי מהבד ממנו תפרתי ציפיות לכריות הסלון שלנו.

עכשיו, מה היתה עושה אישה הגיונית ולא פרטצ'ניקית?

מרימה טלפון לחברה שלה, מבקשת קצת הסברים ומתכננת תיק.

מה לעשות שפרטצ'יה זה כאן?

בלי יותר מדי תכנון התחלתי לעבוד...

מכיוון שריבי אמרה שהתיק שיצא לה לא גדול, ואני רציתי תיק בגודל סביר, החלטתי ללכת על ריבועים יחסית גדולים. הגודל שלהם נקבע לפי גודל השאריות שהיו לי ומה שיכולתי להוציא מהן...

חתכתי ריבועים, סידרתי אותם על הרצפה, ניסיתי להבין איך זה יראה כשאקפל לחצי, וכשהחלטתי שהכל טוב אספתי עם סיכות והתחלתי לתפור.

הסאגה ארוכה וגם מביכה, אז אני אגיד רק שלפחות פעמיים מתוך השלוש שבהן פרמתי חלק די משמעותי נבעו מזה שטעיתי בכיוון הקיפול, ובעצם הכל היה תפור בסדר...

(מביך מספר 2 - כשעליתי במדרגות כדי להראות למאמן את היצירה, הוא לא ממש הבין למה תפרתי חזייה גדולה במיוחד...)

כשהכל היה תפור, כולל בטנה ורצועות, הסתבר ש:

א. הרצועות לא תפורות בכיוון הנכון

ב. כשמגדילים ככה את התיק, מקבלים שק, וחייבים להוסיף סגירה.

את כיוון הרצועות לא שיניתי. גם כי נמאס לי לפרום וגם כי באותו שלב לא בדיוק היה ברור לי מה בעצם הייתי צריכה לעשות (בינתיים הבנתי...)

ואת בעית השק פתרתי עם 5 לחצניות שסוגרות אותו, ועם עשרה כפתורים כתומים שנועדו להסתיר את תפירת הלחצניות.

הנסיכה מרוצה, וזה הרי מה שחשוב...

ולפני התמונות, תודה גדולה לריבי, שהייתה ההשראה, ותודה לאלין, שבזכותה הפסקתי לפחד מטלאים.