קסם שימושי

את תמי פגשתי בפעם הראשונה בצד השני של השולחן.

מהצד האחד ישבתי אני - מועמדת לתפקיד ספרנית בבית הספר היסודי "משגב"

ומהצד השני ישבה חמישיית נשים, שבאותו רגע נראו לי די מאיימות, ותמי, שהיתה אז מנהלת בית הספר ביניהן.

אחרי מיליון שאלות רציניות, פתאום שאלה אותי מנהלת מחלקת החינוך מה התחביבים שלי.

וכשאמרתי שאני אוהבת לבשל העיניים של תמי צחקו אלי והיא אמרה שאם ככה, בטוח אשתלב טוב בבית הספר.

זה לקח זמן עד שבאמת הרגשתי שהשתלבתי, אבל הראיון ההוא היה פתח לעשר שנים מופלאות במשפחה הזו שנקראת "בית ספר יסודי משגב".

ולתמי היה חלק לא מבוטל בכך.

ואז היא הודיעה שהיא פורשת, וממני ביקשו שאנצל את חופשת הלידה המצתארכת שלי כדי לאגד א5ת הברכות של כולם לאלבום.

ביקשו, ולא ידעו מה מבקשים...

ככה התחילה הקריירה שלי כמעצבת אלבומים, ואז גם עברה החברות שלנו, שהיתה עד אז גם על תקן של היררכיה, לפסים שכל כולם אהבה.

מכיוון שהילדים של תמי לא ממהרים לספק נכדים, נתנו לה תקן "סבתא של כבוד" לילדים שלנו, ולכן לא מפתיע שכשאר התחלתי לחפש דוגמנים ליום הצילומים שלי, מייד חשבתי עליה כמתאימה לגלם את הסבתא של הנסיכה הפרטית שלי.

אז הנה התוצאות.

קודם כל הארגון של הסצנה, שעבורה נבחר הצבע הורוד:

ועכשיו לסדנת הסבתא-נכדה:

נכון שגם אתם רוצים?

אז קחו איתכם נכד, או ילד, או שפשוט תבואו לבד. בחיי שכאן לא צריך ילדים בתור תירוץ!

____________________

משהו קטן וטוב (כמעט 2011, ואז נתחיל ספירה חדשה)

ברוח הפוסטים האופטימיים, אני כמעט לא מרגישה צורך לציין משהו קטן וטוב, אבל החלטתי לנסות ולחזור לזה.

אז הנה, כדי שלא תחשבו שאני המשוגעת היחידה, הציפית הרקומה שהבוגר קיבל לכבוד הגיוס (יחד עם ציפה, כמובן), באדיבות היפה, שגם ממש ממש מוכשרת:

השבוע שאלה אותי חברה אם הילדים שלי מעריכים את עבודות היד שאני מכינה להם כמתנה.

סיפרתי לה על הפנקס שהכנתי לבוגר כשיצא לקורס מד"צים, לפני ארבע וחצי שנים, ושרק הרבה זמן אחר כך גיליתי שבכל פעם שהוא יוצא לישון מחוץ לבית הוא לוקח אותו איתו... אתמול, כשסיפרתי לו את הסיפור הזה, הוא אמר שהפנקס כבר ארוז בתיק הגדול שאירגן לצבא...

ועל זה נאמר - יש שכר לפעולתך, נאום ה'...

הפנקס הזה היה הקסם הראשון שרקחתי נגד געגועים, גם אם אז הוא עדיין לא נקרא כך. מכיוון שאלו דפים קטנים ומנויילנים, והלמינציה כבר נשחקה חלקית, הם לא מצטלמים מצויין, אבל עדיין מרגש לעיין בו.

בדף הראשון יש ציטטה שנכונה גם היום, שאני אוהבת מאוד:

"בנים תופסים הרבה יותר מקום מאשר ניתן לשער על פי המידות שלהם. לכן הבית כל-כך ריק כשהם עוזבים"

ואיחולים לבוקר טוב וכמובן גם ללילה טוב:

כשדנה שאלה אותי מה בעצם ארצה לצלם, אמרתי לה שאני רוצה שהתמונות יעבירו את הרעיון של הסדנאות. את זה שהסטודיו מציע מקום וחום והדרכה והצעה לאושר, כולם כרוכים בחומרים מקסימים ובהנאה גדולה.

בקשה קטנה, לא?

אז החלטנו לצלם כמה סצנות, שמציגות קהלי יעד שונים שיכולים למצוא אצלנו בית חם, ותוך כדי להראות גם את החומרים וקצת עבודות מוגמרות ואפילו את פינת הקפה החמודה שלנו, שמציעה פסק זמן (ויש בה כריות מתוקות, שנתפרו כאמור במיוחד לרגל האירוע...).

הסצנה הראשונה, מוקדם על הבוקר, הוקדשה לסדנאות הנשים.

הפוסט הזה מוקדש לצילומים ההם...

אירגנו חומרים וכלים על השולחן, ודנה התחילה להתחמם עם צילומים מכל הכיוונים: