בשבועות האחרונים מתרוצץ ברחבי הבלוגיות שרביט הסטייל. הוא מוענק לבלוגרים (ובעיקר לבלוגריות) שמוגדרים בעלי סטייל ומחייב את בעל הבלוג לשחרר לעולם שמונה עובדות לא ידועות על עצמו וגם להעביר את השרביט לשמונה בלוגרים אחרים.
מאחר שלאורך די הרבה העברות של השרביט הזה הוא לא הגיע אלי היה לי הרבה זמן להרהורים, על מה זה בכלל סטייל.
אין לי סטייל?
אולי אני פרובינציאלית מדי? בכל זאת אני גרה בכפר...
למה מתכוונים כשאומרים שלבלוג יש סטייל (זה סטייל שיש לבלוג, או לבלוגרית שכותבת אותו?)
והאם, מעבר לשרביטים הראשונים שעברו, מדובר באמת בבלוגים עם סטייל, או פשוט באקט חברתי, של להעביר את השרביט לבלוגים שאני אוהבת?
ואז קמה צדיקה בסדום (ליתר דיוק ברחובות) והגדירה גם אותי כבעלת סטייל. מאחר שבאותו זמן הייתי בדרך לאילת, נשאר לי עוד זמן להרהורים בנושא...
ואתמול קרו שני דברים – גיליתי שיש גם צדיקה בחולון שחושבת שיש לי סטייל, ומצד שני, גיליתי שאין לי מספיק סטייל כדי להיכלל בפרסום שהיה לי ממש חשוב להיכנס אליו.
אז יש לי סטייל, או אין לי סטייל?
החלטתי שראוי להמשיך קצת את המחקר בעניינו של הסטייל, או של הסגנון, בעברית, ומצאתי ברשת מאמר שמתאים בדיוק לענייננו, כי הוא מדבר על כתיבה, וזה הרי מה שעומד בבסיסו של הבלוג (לפחות של הבלוג שלי. יש בלוגים שאין ספק שעמוד השדרה שלהם מורכב מצילומים, ובלוגים מעוררי תיאבון שמתכונים הם אבות המזון שלהם...)
אז קודם כל מסתבר (וזה קוריוז שישעשע את היוצרים שבין הקוראים) שהמילה סטייל הגיעה מהמילה הלטינית סטיילוס. מסתבר שלפני אלפיים שנה הדגש היה על המכשיר ששימש לכתיבה ולא על הכתיבה עצמה...
אבל מה זה אומר לכתוב "עם סגנון"? האם סגנון הוא איכות שכותבים יכולים להוסיף או להסיר כרצונם? אולי הוא מתנה יקרה בה מתברכים רק מעטים? האם הסגנון יכול להיות פעם טוב ופעם רע, נכון או שגוי - או שזה יותר עניין של טעם? האם הסגנון הוא מעין קישוט שמוסיפים לקטע כתוב או שהוא מרכיב חיוני של הכתיבה?
המאמר מציע שש הגדרות שנלקחו מתוך תשובות של סופרים לשאלה "מה הוא סגנון?" והתשובות האלו נעות על קשת מאוד רחבה:
הנרי דיוויד ת'ורו –טוען שהסגנון הוא שימושי - מה שחשוב הוא שהכתיבה תהיה מובנת ותעביר את המחשבות של הסופר. הסגנון הוא רק הסטיילוס, העט שבעזרתו הסופר כותב. כתיבה היא משהו לשימוש ולא להתבוננות;
בלייז פסקל טוען שסגנון הוא מי ומה שאנחנו, וכך, כשאנחנו נתקלים בכתיבה שהיא טבעית אנחנו נפעמים מאושר, כי במקום בו ציפינו לפגוש סופר אנחנו פוגשים אדם;
ג'ונתן סויפט טוען שסגנון הוא אוּמנות ומבהיר זאת בציטטה נהדרת: "המילים הנכונות במקומות הנכונים, זו ההגדרה האמיתית של סגנון".
סוגר את המאמר ציטוט של ולדימיר נבוקוב , שטוען שסטייל הוא חומר, תוכן: "כל הסיפורים שלי הם קורים של סגנון, וברובם, במבט ראשון, לא תמצא הרבה חומר ממשי...עבורי סגנון הוא החומר."
יש במאמר עוד כמה הגדרות והרבה ציטטות אבל לא ניסיתי לכתוב מאמר מדעי, רק לבדוק את השאלה שהטרידה אותי – יש לי סטייל, או אין לי?
מעיון ברשימת ההגדרות נראה לי שכנראה כן.
אני מנסה להעביר רעיונות, הכתיבה שלי מייצגת את מי שאני, ויעידו על כך מי מכם שמרגיש שהוא מכיר אותי למרות שמעולם לא נפגשנו ואוּמנות – קצת גדול עלי להגדיר את הכתיבה שלי כאוּמנות, אבל כל זמן שהיא משמחת אתכם ואותי – זה מספיק לי.
ונבוקוב?
קטונתי מלשים את עצמי בשורה אחת עם נבוקוב.
אז כן, אני כנראה אישה עם סטייל (למרות שמסתבר שלא תמיד מספיק)
וכדי להמשיך להיות אישה עם קוראים, אני אפסיק לייגע אתכם ואשחרר אתכם לבישולי השבת.
שמונה עובדות עלי, ושמונה בלוגים שמצטיינים בעיני מכל מיני סיבות –
אולי מחר.
שתהיה לכולנו שבת שקטה, שלווה, שמחה.
לימור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
