קסם שימושי

איזו אלופה אני בלדחות דברים... את העיצוב לפי הסקיצה באתגר של נתנאלה עשיתי כבר בפסח, צילמתי לפני שבוע, ורק היום, בגלל שחתולי8 העלתה פוסט משלה בנושא, נזכרתי ש"עשית ולא פרסמת - כאילו לא עשית..."

בפסח עשיתי ניסיון במאסקינג הפוך. השימוש הרגיל במסכה הוא למרוח סביבה ובתוכה צבע או ג'סו או מה שרוצים (או, אם אתם Mrs. G - לרסס איזה מיסט... אני לא ממש טיפוס של ריסוסים). במאסקינג הפוך מה שמורחים הוא דיו שקוף, ואז מפזרים אבקת אמבוסינג שקופה וממיסים. יוצרים בעצם שכבת רזיסט בדוגמת המסכה, ואז כשמורחים דיו מקבלים נגטיב, כאילו המסכה היתה בעצם שבלונה {התנצלות לאמא שלי - אני יודעת שזה נשמע כאילו את קוראת סינית. תזכירי לי ואראה לך בהזדמנות...}. זה נשמע יותר פשוט ממה שזה, אז רק בניסיון השלישי יצא לי משהו סביר ואז בדיוק הייתי אמורה ללכת הביתה מהסטודיו. בגלל שהיה חופש פסח וניסיתי להשלים דפי אלבום, חטפתי תמונה של הזוג המלכותי שמשום מה היתה מונחת על השולחן (צולמה בידיה המוכשרות של דנה ישראלי) ושקית דפים מסוף השבוע הנתנאלי בקיץ הקודם.

בבית, כשהתיישבתי לעבוד, גיליתי שהשקית היא של הקיט UPCYCLE שבו השתמשנו ליצירת הזר לדלת/לתלייה שעדיין לא מצאתי לו מקום ראוי...

לכבוד הזכרונות מאותו סוף שבוע קסום החלטתי לעצב דף בהשראת אתגר הסקיצה שהעלה צוות ה DT של נתנאלה. על הסקיצה אחראית טניה סול המוכשרת:

בשבת בבוקר זכיתי לביקור של שני פקחים חביבים ממשרד התמ"ת.

הם הזדהו, הראו תעודות ושאלו שאלות על העסק.

ואז הגיע השוס.

"את מוכרת בשבת?"

- אם ייכנסו אנשים וירצו לקנות, אני אמכור להם.

"אסור לך למכור בשבת. זה יום המנוחה שלך."

- יום המנוחה שלי הוא ראשון, ככה בחרתי, בשבת אני עובדת.

"את יהודיה, אז לפי החוק יום המנוחה שלך הוא שבת"

- ומה קרה לזכויות האדם, לזכות הבחירה שלי, להכרה בזה שאני אדם מבוגר שיכול להחליט על עצמו?

"אם תמכרי בשבת תשלמי קנס, גדול."

לפני שהם נפרדו ממני הם וידאו שסבירו לי את המצב ושהבנתי.

בפעם הבאה שיגיעו, אם אמכור בשבת, אשלם קנס גדול, כאמור.

אז מה עושים בשבת הקרובה, למשל, שבה קבענו סדנת קופיק למתחילים?

ביליתי בשבת בנבירה באינטרנט בניסיון לברר מה אני יכולה לעשות, ובעיקר הבנתי שאני חיה במדינת אבסורד.

לפי חוק שעות עבודה ומנוחה יום המנוחה שלי הוא שבת, כי אני יהודיה.

אז אולי אני צריכה לוותר על להיות יהודיה?רציתי לחגוג על תקדים קניוק אבל בבירור קצר הסתבר לי שאני אצטרך לעבור בדיוק את אותו תהליך שקניוק עבר, לפנות לבית המשפט כדי שיאשר למשרד הפנים לקבל את ההצהרה שלי שאני חסרת דת. קצת מסובך, אבל לא ויתרתי על האפשרות.

לפי סעיף 12א' לחוק שעות עבודה ומנוחה "שר העבודה רשאי להתיר העבדת עובד בשעות המנוחה השבועית או בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית, לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בבטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים שבהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו."

נכון שברור לכם, כמו לי, שהכוונה אינה לפגיעה הרבה בכלכלה האישית שלי, או לצורך החיוני לחלק מהציבור - כלומר אני? 

החוק אינו חל גם על מנהלים בדרג בכיר, קובעי מדיניות - אז יכולתי להניח שבעסק העצמאי שלי שבו אני המנהלת היחידה וגם מקבלת ההחלטות, החוק לא יחול עלי, אבל אז גיליתי את סעיף 9 א' (א) שאומר:

"בימי המנוחה הקבועים כמשמעותם בפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, לא יעבוד בעל בית מלאכה בבית מלאכתו, ולא בעל מפעל תעשיה במפעלו, ולא יסחר בעל חנות בחנותו."

ומכאן נובע שלא רק שאני לא יכולה למכור בחנות שלי בשבת, אני גם לא יכולה לעצב אלבומים באותו מקום שמשמש גם הסטודיו שלי...

עכשיו נשארתי עם השאלה מה עושים, ואין לי תשובה.

באופן מעשי ומיידי - בשבת הקרובה החנות תהיה סגורה וסדנת הקופיק תידחה למועד אחר.

ואחרי זה?

הייתי אומרת שאלוהים גדול, אבל עושה רושם שאלוהים הכניס אותי לצרה הזו מלכתחילה...

be good

לימור

את אלכס אפשטיין פגשתי על המדף של השיריונר, כשחיפשתי משהו לקרוא וקטפתי ספר דק בשם "לכחול אין דרום" (יהיה ממש מצחיק, אבל לא מפתיע,  לגלות בסופו של דבר שאני קניתי לו אותו...).

זו היתה תגלית נפלאה. לאלכס אפשטיין יש יכולת מופלאה לתמצת סיפור שלם לכמה שורות, לפעמים משפט אחד.

סיימתי את הספר ומייד הצעתי  לו חברות.

לסופר, לא לספר.

בפייסבוק.

ותוגמלתי לא הרבה זמן אחר כך, כשספר הסיפורים החדש שלו "לקסם הבא אזדקק לכנפיים" פורסם בפורמט של אלבום תמונות בפייסבוק. 88 פנינים, שקראתי לאט לאט, כל פעם סיפור או שניים. תענוג.

ברגע שקראתי את הסיפור שנתן לפוסט הזה את הכותרת שלו, ידעתי שהוא יהפוך יום אחד לדף באלבום.

האדם המצלם - זו אני. המצלמה הולכת איתי (כמעט) לכל מקום, ואני מנסה ללא הרף ללכוד את הרגע, את הזיכרון, את התחושה. ייאמר לזכותם של בני ביתי שהם (כמעט) לא בורחים כשהמצלמה נכנסת לפעולה... אבל לפעמים הם צוחקים עלי (-:

זה מה שקרה בפיקניק פסח, כשרציתי לצלם את הנסיכה שנשענה על הכתף של השיריונר. היא כמובן זזה בשנייה הלא מתאימה, וכשביקשתי שישחזרו את הרגע ההוא, השיריונר עשה הצגה שלמה של "בואי נעשה כאילו אני מראה לך משהו ממש חשוב בטלפון שלי..."

יצאו מזה תמונות חמודות, ודף כפול לאלבום.

ולפני שאני מראה את התמונות, הנה הטקסט המלא של הומופוטוגרפיקוס:

האדם המצלם מבקש לשכוח לרגע שהעולם (כלומר הוא, קרובי משפחתו, חתולי רחוב הישנים על מנועי המכוניות, עצים בשלכת, שיניים תותבות בכוס, כריכות של כל כרכי אנציקלופדיית בריטניקה עם הערות שוליים בכתב יד לא קריא של בורחס, עשן סיגריות נובלס, הירח שמצריך זום שאין לרובנו, הסוגריים האלה, אריות שמסרבים להישיר מבט מתוך הכלוב, פסלים של גיבורים ששמם כבר נשכח, עננים הדומים במקרה או שלא במקרה לספינות חלל, את, הדלת של הבית הזה עם הפעמון המקולקל, קרביים של פסנתר, אופנועים עם סירה, ערימת גפרורים, מחוג שעון קוקייה שלא זז, סכין וקליפת תפוח, כל אלה ודברים אחרים שאנו מכנים אהבה, זיכרון, דמיון) ממשיך להתקרב אל קצו.

את קובץ הסיפורים הדיגיטלי תוכלו למצוא כאן, ואם אתם מעדיפים ספר אמיתי, הספר יצא לא מזמן בהוצאת "כרמל" ומכיל סיפורים נוספים על אלו שבקובץ הדיגיטלי. ואם תשאלו את אלכס אפשטין, הוא כנראה יאמר לכם שהוא מעדיף שתקנו את הספר באחת מחנויות הספרים הקטנות והעצמאיות ולא אצל אחת משתי הענקיות. תחשבו על זה.

הצילומים לא יצאו לי משהו, אבל אמצע הלילה עכשיו אז אני מעדיפה להשתמש במה שיש.

הדפים המלאים, פעם בגרסה עם פלאש שנותנת את הצבעים הטבעיים של העיצוב אבל מסנוורת את התמונות, ופעם בגרסה נטולת פלאש וקצת כהה: