קסם שימושי

המאמן ואני חולקים בינינו המון שנים, זכרונות ואהבות. חלק מזה זה בגלל שאנחנו באמת אוהבים אותם דברים, חלק בגלל שאנחנו מגלים את האהבות שלנו יחד וחלק - בגלל שמעניין אותנו במה השני עוסק בדיוק עכשיו, כך שאנחנו לומדים את תחומי העניין אחד של השני, בצורה פסיבית. כך אני יכולה לשאול אנשים שאלות נורא אימוניות, והוא יכול להדריך סדנת סקראפ. שימושי למדי.

האהבות שלנו רבות, כאמור. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו (מסוג האהבות שגילינו יחד), כוסברה (אחרי שנים ששנאנו אותה), פנטזיה ומדע בידיוני (עוד מלפני שהכרנו) וגם ספרי ילדים (אני קצת יותר, אולי, אבל בעיקר מסיבות מקצועיות, והוא היה זה שהקריא לבנים בהמשכים את מרבית הקסטנרים), אוכל טעים (ורואים עלינו), צימרים (ואפילו שאנחנו גרים בגליל, בסוף נמצא את עצמנו, שוב, בצימר בגליל), לגור ביובלים (ההחלטה השנייה הכי מוצלחת שלנו), את מסעדת "אורי בורי" בעכו (ע"ע אוכל טעים), מוזיקה אירית ואחד את השני...

אבל לפני הכל, חלקנו את האהבה לספרים. שנינו מסוג האנשים שבודקים את מדף הספרים של מי שאנחנו מבקרים ושנינו קוראים די כפייתיים. שנים, כשצריך היה לדעת משהו, היינו הולכים לחפש ספר בנושא, מה שקצת השתנה מאז קיומו המסיבי של האינטרנט בחיינו. אין מצב שנצא לצימר (ע"ע), למשל, ללא כמה ספרים איתנו.

לפיכך, כשרעותריינבו הכריזה שאתגר חודש יולי בפורום עיצוב אלבומים וכרטיסים בתפוז יהיה דף אלבום לא שגרתי בנושא אהבה, ידעתי שאני רוצה שהדף יעסוק באהבה המשותפת הזו שלנו.

חוקי האתגר היו:

להשתמש במילה LOVE על כל גווניה, בכל הטיותיה, בכל השפות, יכול להיות כתב יתדות, אכדית, שומרית, בהטיות עבריות שונות ומשונות כמו אוהב/ת, מאוהב/ת, אהבתיה, אהבה וכו'... העיקר שהמילה LOVE תקבל ביטוי בדף!!! לא משתמשים באדום ובוורוד, צבעים שמשויכים אוטומטית למילה LOVE {זה בשביל לצאת מהמסגרת המקובעת} אבל נסלח למי שממש חייבת להשתמש בפרימה אדום או כפתור ורוד...

לצורך הדף הזה ביימתי תמונה שבה מונחים ספרים על הכריות שלנו במיטה. בחרתי במוטיב של מסע, בגלל שהחיים הם מין מסע שכזה ולא משנה לאן הם יביאו אותנו, ברור שגם הספרים יהיו שם איתנו...

אז הנה הדף:

למי שלא מזהה - הספר שלו עוסק באימון, והספר שלי הוא "תולדות האהבה", שהוא דווקא לא ספר שהסכמנו עליו. המאמן התקשה להבין ממה אני נשפכת...

אז זו האהבה שלנו. כמו שכתבתי בדף - אנחנו לא נהיה אנחנו בלי ספרים.

______________________________

משהו קטן וטוב #33 (2009)

בעוד כמה דקות נצא למסיבת יום הולדת 18 של היפה. כמו שכתבתי לה בברכה - כאן מתחיל המסע שלה, ואנחנו מאחלים לה שמסעות החיים יהיו מעניינים ושתשוב מהם בשלום, שמחה ומאושרת.

מזל טוב!

לפני הכל - אני שולחת ים של תודות לכל המגיבות ולכל שולחות איחולי הבריאות. תמיד כיף לדעת שאתן שם, בחוף הרחוק של הים הוירטואלי...

ולענייננו -

לפני כמה ימים הפרופסור אמר שהוא צריך למצוא מתנה לציון שלושה חודשי חברות. אחרי שבילה כמה שעות מילוי מקום בחנות (ע"ע הנסיכה החולה) הוא צלצל אלי ואמר שהחליט להכין כרטיס ואמר שיצטרך קצת עזרה. אמרתי לו איפה יש בסיסים לכרטיסים ושלחתי אותו לדפדף בים המגזינים שיש בחנות ולחפש רעיון.

אני חושבת שבסופו של דבר הוא עבד על הכרטיס משהו כמו ארבע שעות, החל משלב הסקיצה.

במאמר מוסגר אני צריכה לומר שבשלב התוצאה המאמן רצה לדעת לאן פונים כדי להתלונן שחייזרים החליפו לו את הילד. בדיון משותף החלטנו שלחייזרים האלו כנראה קוראים גיל ההתבגרות...

אז ככה נראתה הסקיצה שהוא הכין לעצמו:

ואז הגיעה שעת השינויים וההתפשרויות, לאור העובדה שבסוף לא היתה לו תמונה מתאימה לשים במרכז הכרטיס.

הכרטיס צולם עוד לפני תוספת הטקסט, ובערך שנייה אחרי הצילום הוא גילה שבעצם לא כל כך נשאר לו מקום לשים טקסט...

בתמונה הראשונה הכרטיס מבחוץ ובשנייה החלק הפנימי:

והטקסט?

כשהוא גילה שאין לו מקום הוא הדפיס אותו על דף פרגמנט והדביק באמצע הכרטיס.

הוא הוסיף עוד כמה מילים בכתב יד, בעט ג'ל של סאקורה, ואת אותו עט ג'ל צירף לכרטיס כמתנה.

נכון שיופי?

הוא אמר שכנראה שלמי שנולד במשפחה שלנו אין ברירה, אלא להכין כרטיסים מושקעים בעבודת יד...

האמת היא שאני אפילו לא נוטלת לעצמי את כל הקרדיט -

זה בטוח הבן של האיש שלפני כמה שנים, בשביל להכין לי עוגת יום הולדת שילב שלוש עוגות שונות ל"עוגת שכבות למישהו שאוהבים במיוחד"...

________________________

משהו קטן וטוב #32 (2009)

נכון שהבטחתי דיווחים מצולמות מסופשבוע הסדנאות, אבל החיים מזמנים לי כל הזמן על מה לכתוב... וזה טוב, נכון?

ובכל זאת, כדי שתאמינו שהייתי שם, זוג דפים שהכנתי בסדנת "לחגוג את החיים" עם דונה. שעה וחצי של עבודה, בלי זמן לחשוב, רק ליצור:

לפני שנים רבות, כשהנסיכה היתה עדיין תינוקת נסיכותית, מצאנו את עצמנו ממתינים במיון ילדים בבית חולים "כרמל". ממרחק השנים אני לא זוכרת למה בכלל היינו שם ולְמָה המתנו (למרות שאני יכולה לנחש שחיכינו שהיא תשתה מספיק ותייצר שתן לבדיקה. לדעתי זה המצב של כל ההורים שמסתובבים שעות במיון ומשדלים את הצאצא לשתות...).

באחד מהרגעים העייפים (כל ההמתנות האלו קורות תמיד בלילה, לא?) פנה אלי האיש שלי, שאז עדיין לא ידע שיום אחד יהיה המאמן, ואמר לי: "זה לא פחות קשה בילד שלישי, ההבדל הוא שהפעם אנחנו יודעים שבסוף הכל ייגמר טוב...". נכון, בשלישית כבר מכירים את הריטואל.

כמו כל ההורים, גם אנחנו נטלנו חלק במשברוני הבריאות השונים שאופפים ילדים. הבוגר הגיע למיון עם זרוע פרוקה ועם דלקות אוזניים, הפרופסור, בעל הנטיות היצירתיות יותר, פתח פעמיים את המצח ואירח בעין נמלה (כן, כן, זו לא טעות דפוס. הגענו למיון בחיפה - בנסיעה מהירה מהכנרת, עם נמלה שהשתקעה לו בעין...) והנסיכה חלתה לנו פעם אחת בסיני, ככה שהיתה לנו הזדמנות לבדוק גם את המר"מ באילת.

דרך כל ההתרחשויות האלו, תמיד התרחשה חלוקת תפקידים בריאה. אחד מאיתנו היה הלחוץ והשני הכניס חזרה לפרופורציות. באופן מאוד שיוויוני גם התחלפנו בינינו בתפקידים, בכל פעם שהלחוץ היה מעלה את אופציית ה"צריך לבדוק ביסודיות = מיון" המחזיר לפרופורציות היה מזכיר לו שנשב במיון שעות (ונמתין עד שהחולה יהיה מוכן לספק שתן...) ובסוף ישלחו אותנו הביתה רגועים, אז אפשר להירגע כבר עכשיו...

אבל לא אתמול. אמש (אפשר להגיד אמש על חצות וחצי?) מצאנו את עצמנו עומדים ליד המיטה של הנסיכה, שהפגינה סימני וירוס במהלך היום (קצת חום, תשישות, לא משהו מיוחד) כשהיא בוכה שכפות הידיים שלה דוקרות ואז פתאום היא גם התחילה לומר שאנחנו נראים לה נורא גדולים ומפחידים. אם היה לה חום גבוה, כנראה שלא הייתי נבהלת. כל השלושה דיברו שטויות כשהחום שלהם עלה, אבל המדחום הראה 7.8 וכל העניין היה מפחיד למדי. כל כך מפחיד עד שמצאתי שהאיש לצדי מפוחד יחד איתי...

אז הערנו את הרופאה התורנית המסכנה (יש דבר כזה, באיזור הכפרי שבו אנחנו גרים) וכשהבנו שהברירה היא בין ליסוע אליה חצי שעה או ליסוע למיון בנהריה, בחרנו במיון בנהריה. הנסיכה נסעה כשהידיים שלה עטופות במגבת רטובה, כדי להפחית את העקצוצים, מה שעבד מצויין - למיון היא כבר הגיעה בלי עיקצוצים ובלי חום. אחרי פתיחת התיק וכמה שאלות מצד האחות המקסימה, מצאנו את עצמנו מחכים. אתם הרי יודעים למה...

שעתיים אחרי יצאנו מבית החולים, רגועים אחרי בדיקה יסודית ושתי בדיקות שתן, שהראו בעיקר שהילדה מיובשת. את זה ידענו לבד...

בדרך הביתה הנסיכה רצתה לדעת אם השלוש בשעון הוא שלוש בלילה או שלוש בבוקר....

כשהגענו למיטה היה קרוב לארבע.

הנסיכה התעוררה בתשע כמעט חדשה.

אני הייתי עדיין אפופה כשהגיע הטלפון מרכזת טיול המים של הבוגר, שהודיעה שיש לו דלקת אוזניים ושנקבע לו תור לרופא..

תהיו בריאים!