קסם שימושי

אני מניחה שכל מטייל בחו"ל נתקל בתופעה באיזשהו שלב - ניגש אליכם אדם נחמד ומציע בחביבות לצלם אתכם. רק אחרי שאתם עושים פוזות ומקבלים את המצלמה חזרה ליד מסתבר שמקור החביבות אינו בנדיבות והצלם מצפה לתמורה כספית למאמץ שביצע.

האמת שזה קורה גם בלי קשר לצילומים. כשהגענו לסן פרנסיסקו נסענו משדה התעופה למרכז העיר ברכבת, וכשיצאנו מהרכבת היינו אבודות לרגע. ניגש אלינו בחור חביב והציע להנחות אותנו. לא לגמרי ברור עד היום למה אמרנו כן, אבל הוא הוביל אותנו במשך רבע שעה במעלית, מעבר תת קרקעי ולא מעט מהרחוב למחוז חפצנו. כשהגענו, ואחרי שהשארנו בידיו כמה דולרים (מתוך הקלה, אני חושבת, היו כמה רגעים במסע הקטן הזה שלא היינו בטוחות שלא מובילים אותנו לשחיטה...) הסתבר לנו שעשינו יופי של סיבוב, ואם בנקודת ההתחלה היינו עולות 10 מדרגות היינו מגיעות בדיוק לנקודת הסיום...

לזוג המלכותי זה קרה ברומא. ניגש אליהם אדם מחופש שהציע להם להצטלם איתו ואחרי הצילומים דרש 5 אירו. הבוגר התמקח ובסיכום היום נרשם הפסד של שניים וחצי אירו ששולמו לעומת רווח של שניים וחצי אירו שלא שולמו...

שימו לב מה קורה כשבן של מעצבת אלבומים נוסע לחו"ל - כל תמונה מצולמת גם לאורך וגם לרוחב, כי לא ברור מה אמא תצטרך...

לאמא שלי ולי זה קרה בסן פרנסיסקו, באזור של Pier 39. האיש הנחמד אפילו לבש מן מדים כאלו שנראו כמו של ריינג'ר או מדריך תיירים, עם סמל של סן פרנסיסקו על הכיס, אז ממש היה הגיוני לחשוב שזו אדיבות מערכתית כשהוא הציע לצלם אותנו ואפילו העמיד אותנו בזווית הכי מתאימה כדי שיראו היטב את אלקטרז. בגלל זה הציפייה שלו לטיפ עם סיום הצילום היתה כל כך מפתיעה...

מצד שני - ככה יש לנו יופי של תמונה ביחד.

וזה הדף שיצא ממנה:

דף הרקע הוא Brooklyn מסדרת downtown collection של Pebbles ומדבקת הפרח הצהוב בפינה השמאלית העליונה מאותה סדרה. דפי הרקע מעל ומתחת לתמונה הם של MMBI, מקורם של העלים הלבנים לא ברור ובפינה הימנית התחתונה יש ראב און לבן. האותיות הן הספציאליטה של הבית...

הנסיעה הזו לארה"ב היתה לפני כמעט שנתיים. זה בדיוק הזמן הנכון לתכנן את הנסיעה הבאה.

...CHA here we come

משהו קטן וטוב # 50 (2009)

כל מה שהיה לי להגיד על מלכודות תיירים אינו נכון באתרים של דיסני. שם העובדים מונחים להציע לצלם ולעזור בתור חלק מהתפקיד שלהם ועושים את זה באדיבות ובחיוך. רק חבל שהתמונה שצילמו אותנו שם יצאה ממש על הפנים...

ואם פיספסתם את הפוסטים הקודמים, לגביהם לא נשלחו עידכונים...

תמונות החתונה הסופר נוסטלגיות שלי

שמיכה לתינוק יקר

כמו שכתבתי כאן לפני כמה ימים, עמית, שהיא בכורת האחייניות שלי מהצד של המאמן, ילדה ביום ראשון בן. בהיותה הראשונה בדור שלה בכל המשפחה שלנו שהופכת לאמא, הרי שזה בן בכור, נכד בכור ואפילו נין בכור מכל הכיוונים. הרבה מטען על כתפיים פצפונות...

רגע לפני שהחופש הגדול נגמר, לקחתי את הנסיכה והתגלגלנו לרחובות כדי לבקר את אהבה (בעיקר) ואת נתנאלה (גם). למי שפספס – הביקור הזה גם תועד בתמונות בבלוג של נתנאלה. באותו ביקור, כששוטטתי בחנות ההולכת ומתגבשת ראיתי חוברת מקסימה בשם קליידוסקופ (של Melanie Hurlston) והתאהבתי בצבעוניות של הדוגמאות בה.

החלטתי שלתינוק (או לתינוקת, ההורים בחרו לא לדעת מראש) העתיד להיוולד אני אכין שמיכה משובצת כמו זו שמוצגת בתחילת החוברת. באותו שלב אפילו לא שמתי ממש לב לזה שהאפליקציה על השמיכה היא של דבורים...

עכשיו צריך לציין כמה נקודות חשובות:

• אני לא מסוגלת לשרטט קו ישר. זה פשוט לא בגנים שלי. מכאן נובע שאני גם לא מסוגלת לגזור קו ישר (אפילו אם זה בד משובץ...).
• באופן תיאורטי יש לי גלגלת לחיתוך בדים. באופן מעשי היא עדיין ברחובות.
• השמיכה הזו כרוכה בהמון המון קווים ישרים. המון חלקים גזורים. המון חתיכות שבאופן תיאורטי אמורות לעשות היישר לימין ולהיראות כמו במסדר. לא אצלי...

בחרתי את הבדים (כאמור, זו הייתה להיות שמיכה שתתאים לבן או לבת) ואיכשהו לא הגעתי להתחיל. ואז הגיע שבוע 40 ו-40+ ו-40++ והחלטתי שהתינוק מחכה שהשמיכה תהיה מוכנה...

אז ביום שבת, למחרת ערב ראש השנה, התחלתי לתפור בעשר בבוקר וסיימתי (או הפסקתי) בעשר בלילה, כשהמחט היחידה של מכונת התפירה לא עמדה במשימה ונשברה...

כנראה שזה עבד כי ביום ראשון הוא נולד. שלושה קילו שש מאות של מתיקות גדולה, מה שאני יודעת כי אתמול נסעתי לתל אביב לחזות בזיו פניו וגם לתת את המתנה.

אז הנה היא, יצירת המופת שלי:

לרגל תביעת ההמונים (רחלי ואילאיל, אבל אילאיל בהריון אז היא נחשבת להמון קטן) לראות את התמונות מהחתונה, בעקבות הפוסט של אתמול, הלכתי לשלוף תמונה או שתיים מאלבום החתונה שלי.

ואז גיליתי שאין מצב לשלוף תמונות מהאלבום. זה אלבום עם דף דביק כזה (מה שנקרא דפים מגנטיים ועכשיו מתברר למה...) והתמונות פשוט דבוקות שם לנצח. זה גם אלבום לא מתפרק, כך שאם רוצים לסרוק תמונה אז צריך להנדס את כל האלבום לתוך הסורק.

עדיין לא נשמע לכם כמו טרגדיה?

זה בגלל שאתם לא מודעים למרכיב הסודי. המרכיב הסודי הוא אני, לפני כמה שנים, בהתקף סדר היסטרי (והיסטורי, יש לומר, מאחר שנטיות הסדר שלי מצומצמות אם לא בלתי קיימות לחלוטין), מחזיקה ביד קופסה עם המון מעטפות ובהן כל הפילמים של ההיסטוריה המשפחתית שלנו, ומחליטה שממילא אין סיכוי שאני אשתמש בהם אי פעם ולכן אפשר לזרוק אותם...

הדבר היחיד שיש לי לומר להגנתי הוא שאז לא עיצבתי אלבומים.

לפיכך כנראה שנדונו לחיות עם אלבום חתונה מצהיב, שהתמונות מודבקות בו לנצח...

בכל אופן, לסיפוק דרישת ההמון התאמצתי וסרקתי כמה תמונות:

של השמלה (והשובבינות, כמו שהייתי קוראת לשושבינות כל הילדות שלי. לא שהיו לי באמת שושבינות, אבל התמונה הזו ממש התבקשה):

חתן גבוה + כלה נמוכה = חתן חלקי בלבד:

ולחשוב שאז חשבתי שאני צריכה לרזות....

משהו קטן וטוב #48 (2009) 

עמית, השובבינה בשמלת המשבצות, ילדה בב' תשרי בן בכור. פוסטים עתירי מתנות ותמונות עוד יגיעו, אבל בינתיים ראוי לומר מזל טוב ולשמוח!