קסם שימושי

דף חדש ביומן היצירה שלי ושמיכת המעבר שסיימתי לתפור לנסיכה גרמו לי להרהר על כל תחומי היצירה שבהם אני נוגעת בשנים האחרונות (ויש אפילו מי ישדברו על התמכרות כל שהיא...).

יש משהו נפלא בלעסוק ביצירה בתקופה הזו, כאן בארץ. קורים המון דברים ויש תחושה של התבגרות שמביאה בעקבותיה התפתחות וסוג של קפיצת מדרגה במה שקורה לכאן.

יש לזה כל מיני סיבות -

השוק, שנחשף לעוד ועוד ורוצה יותר מהכל.

ההתפתחות הטכנולוגית, שמאפשרת לייצר כאן ובכמויות סבירות, מה שמאפשר ליצרנים (ובמקרים שעליהם אני מדברת - יצרניות) קטנים להתנסות ולראות איך השוק מגיב.

ויש גם עוד כוח טבע, שבדרך כלל אני קוראת לו המלכה נ', והעולם מתחיל להכיר בתור נתנאלה.קום.

חוץ מזה שהיא חברה יקרה ללבי, נתנאלה היא סוג של בולדוזר אנושי, עם טביעת עין מצויינת לאיכות, סגנון ויופי, עם יכולת מדהימה להרים ולהפיק מיזמי ענק, דוגמת הירידים שהיא מפיקה כבר כמה שנים, ועם פירגון עצום ליוצרות ויבואניות מקומיות (היא אוספת סביבה בעיקר נשים, אבל בהחלט לא רק).

המיזם הקרוב הוא Port of dreams, היריד שיתקיים בחוה"מ בנמל יפו, ואם עדיין לא שמעתם עליו כנראה שישנתם בחודש האחרון, או שאין לכם פייסבוק...

מאחר שנתנאלה היא לא רק בולדוזר, אלא גם בעלת לב ענק, בכל אחד מהירידים שהיא מארגנת יש גם אלמנט של תרומה לקהילה, והפעם היא, ויחד איתה כל בעלי הדוכנים, מתגייסים לטובתה של תמרה שטטר הקטנטונת. את כל הפרטים תוכלו למצוא בפוסט שנתנאלה כתבה בנושא.

וכשיש כוח טבע שכזה, מתפתחות סביבו סופות קטנות ומלאות אנרגיה. ולארבע סופות שכאלה אני רוצה להקדיש את השורות הבאות...

יעל יניב היא חברה מוכשרת והתת כותרת של הבלוג שלה ממש מתאימה לה - 

היום אנחנו חוגגים חצי יובל ליום ההוא שבו נהיינו "אנחנו" באופן רשמי.

סמדר דקל נעים, מנכ"ל הוויה, שחגגה שתים עשרה שנות "אנחנו" כמה ימים לפני ראש השנה, כתבה פוסט מעניין שבו היא שוחחה עם הכלה שהיתה אז ושאלה את עצמה כמה שאלות (ונתנה לעצמה תשובות...).

הפוסט שלה קלע מאוד למחשבות שאופפות גם אותי בשנים האחרונות, אז הנה כמה מהמחשבות שלי. לפני זה אני רק רוצה לציין שלדעתי חשוב שכל זוג שעומד להינשא יקרא את מה שיש לסמדר להגיד. הלוואי שמישהו היה אומר לי את הדברים האלו פעם מזמן...

היינו הראשונים בסביבה שלנו להתחתן ואיכשהו ממש לא ראינו חתונות בשנים שקדמו זו שלנו. למה זה חשוב?

כי חוץ מלבחור מקום שאהבתי ושהאוכל בו היה טעים (צויין ברוב קולות על ידי האורחים), לא ממש היה לנו מושג מה חתונה אומרת.

נתנו מצלמות לשלושה אנשים - מהצד שלו, מהצד שלי ומהצד שלנו. יש לציין שכל האורחים בחתונה צולמו. יש לציין גם שהחתן גבוה בראש מהכלה, וברוב התמונות ראשו קטום משהו...

החתן לא רוקד (או ליתר דיוק לא רקד, היום זה קורה לפעמים, בסביבה ידידותית במיוחד), אז לא עלה בדעתנו שצריך מוזיקה. קיבלנו את פני האורחים, התחתנו (ועל הטקס יש לי הרבה מה לומר, עוד רגע), כולם אכלו (הכלה לא...) והלכו הביתה.

אנחנו נסענו לפאב "השמורה" הזכור לטוב, ישבנו עם החברים שלנו (ואז הכלה גם אכלה) וקיבלנו טרמפ מהחברה לשעבר של האיש שלי, למלון "דן פנורמה".

למחרת נסענו באוטובוס הביתה, עם שמלת כלה בתוך התיק, והתחלנו לחיות...

זוג נשוי.

טקס.

אורתודוכסי.

כי לא היה לנו מושג שאפשר אחרת. בכלל אפשר היה אחרת אז?

בעניין הזה היינו לגמרי על טייס אוטומטי

לרוב הבעיות שיש לי עם הטקס המסורתי סמדר מתייחסת באופן סדור, טוב ממה שאני אעשה את זה.

אבל מלבד הבעיות המובנות בעצם הטקס, כל מה שקרה סביבו גרם לנו להתנתק באופן מוחלט מהיהדות,

להגיד "זה לא שלנו" ולוותר על עולם תרבותי שלם, שהוא שלנו בזכות.

אפילו את הרב לא עלה בדעתנו שאפשר לבחור. מהרבנות שלחו אותנו לרב השכונתי שלנו, שלא ממש עניין אותו להכיר אותנו. מה שהיה לו חשוב לומר לי זה שבלי פתק מהמקווה הוא לא מחתן אותי (וזה שהטבילה במקווה דווקא היתה חווייה נהדרת עבורי זה ממש לא חשוב, מה שחשוב זה שעשיתי מה שאמרו לי...).

הרב אחראי לעוד כמה פנינים מאותו אירוע.

גם הרבנות בכללותה, כולל הרצאת החובה אליה שלחו אותי (ושוב, "בלי הפתק לא יחתנו אותי") שבה מלבד לספר לי ש"ילדי ישראל שנולדים בטהרה הם משובחים במיוחד", הביאו גם נציגה של ארגון "אפרת" שתיארה בצבעי טכניקולור מה קורה בשעת ההפלה. הלו! כלות רגע לפני החתונה...

סיימנו את הערב נשואים וברוגז עם היהדות.

זה לקח 15 שנים בערך, וכשהשיריונר התקרב לבר המצווה שלו הנושא נפתח אצלנו מחדש,

וגילינו את מכון הטקסים החילוני (שהתמזג עם הזמן לתוך "הוויה") ואת האופציה ללמוד את הנושא ולבנות לעצמנו טקס אישי, משמעותי ויהודי לא פחות.

אז אם הייתי יכולה לפגוש את הכלה שהייתי, היום לפני 25 שנים, מה הייתי ממליצה לה?

כמו שאני עושה עם זוגות ממכרי שמחליטים להתחתן, הייתי ממליצה גם לעצמי על סדנת כלולות ב"הוויה".

כי מה שחשוב באמת, בעיני, הוא הטקס.

לא האוכל.

לא הדי.ג'יי.

ואפילו לא השמלה.

במשך השנים אמרתי לא פעם שיום אחד נתחתן מחדש, "נתקן" את כל פגמי החתונה ההיא.

לפני כמה שנים האיש שאיתי הזכיר לי שאת מה שחשוב באמת הבאנו כבר לחתונה ההיא, את עצמנו.

מאז אני לא מדברת על להתחתן מחדש. 

חצי יובל.

גם הסרט "נסיכה קסומה" חוגג חצי יובל.

ווסלי, הנסיכה Buttercup ואיניגו מונטויה נראים בדיוק אותו דבר.

אנחנו כבר לא...

אבל אנחנו חיים באושר ו(בלי) עושר עד עצם היום הזה.

וזה מה שחשוב.

חצי יובל שמח!

אמא שלי לימדה אותי שמה שעושים בראש השנה עושים כל השנה, ולכן רצוי לשים לב למה שעושים...

בראש השנה הזה ניסיתי להקפיד על העניין.

אז מה היה לנו?

* אירועים משפחתיים נעימים ורגועים, כאלו שלא מגיעים לטיפול בגללם (ע"ע השאלה הכי מלחיצה בעולם "איפה אתם בחג?")

* אוכל מעולה, ולא אכלתי יותר מדי (מה שקשור כנראה לסעיף האחרון ברשימה)

* תפירה, והרבה. גם כיסוי לקרש הגיהוץ וגם שמיכת טלאים לנסיכה (שמחכה עכשיו לזה שאגיע לקנות את הבד בשביל הצד השני שלה). ככה זה נראה בשלב התכנון (צולם בלילה, שנייה לפני שהתחלתי לחבר):