היי בלוג, דף לבן שנפתח רק כאשר אני מרגישה מדוכדכת. טוב לא תמיד, אבל לרוב. אז כן, הרוחות שאינן נושפות הקיץ הזה מביאות איתן מצבי רוח לא מובנים שקשה לי, בעצמי, לעקוב אחרי כך. שבוע שעבר ביום שישי קמתי מלנכולית במיוחד, לא יודעת מה הייתה הסיבה לכך, כי יום לפני הלכתי לישון בסדר גמור. אך קמתי עם רצון של לצוף על המים ללא כל תנועה שלי או של הים במשך כמה שעות טובות. המחשבות כבר התחילו להתאווסף במהלך היום, והראש עבד שעות נוספות. אני מאמינה כי הדבר בחלקו נבע מכך שהייתי נתונה בסטרס מהמבחן הקרב ובא ביפנית. נכשלתי במועד א׳ כמו ילדה מפגרת, לא מאשימה בכישלון הזה אף אחד מלבד עצמי. איך אפשר לטעון שזה המקצוע האהוב עליי בעולם, והחלק שאני הכי נהנת ממנו בלימודים ובו זמנית להיכשל בו? אפשר דיי בקלות, אם מבריזים מלא ולא עוקבים אחרי השיעורים, שבסך הכל זה חומר נבנה שאם מאבדים את המעקב אחר זה הדרך למטה היא מאוד מהירה. בכל מקרה אז נכשלתי במועד א׳, והייתי חייבת לעבור במועד ב׳, למדתי בצורה דיי אינטסיבית כי באמת היה בי את החשש שאני מסוגלת לא לעבור את המועד ב׳. אני לא יכולה להגיד שהלך לי ממש טוב במבחן השני, אבל בהחלט הרגשה יותר טובה ממועד א׳, הרגשה שהייתי יותר ״על זה״ המבחן הזה. את הציונים עדיין לא קיבלתי, אז אני עדיין במאין עננת אי וודאות של מה קורה איתי לגבי יפנית שנה הבאה כי אני אמות אם אגלה שנכשלתי גם במבחן הזה. אמשיך עם מאוערות יום שישי הקודם. אז השיא של הדיכאון הגיע בערב, ששכבתי במיטה עם בן זוגי. אני שוכבת במיטה ומרגישה פשוט באסה רצינית שאופפת אותי, נכנסת מתחת לשמיכה ומתחילה לייבב ולבכות את חיי. בואו נגיד שיש סקשן בראש שאחראי על הדאון הזה שתקף אותי שתקף גם לבו זוגי והזוגיות שלנו. זה משהו שהעיק עליי כבר תקופה והתפרץ. כמובן שלקח לי הרבה זמן להוציא את המילים מהפה אבל אמרתי לו. האמת שהכל הולך אצלינו ממש טוב, בקו ישר כזה מבלי שום בעיות ויש הדדיות, כיף לנו ביחד מאוד, הוא גם מאוד טוב אליי, אני לא יכולה להגיד מילה אחת רעה על הבחור. אבל קורה מצבים שאני מרגישה שאנחנו כמו ידידים, בא לי יותר להרגיש, בא לי שהוא יפתח אליי. בא לי שנדבר על רגשות, בא לי שהוא יתן לי יותר חיבה, ליטופים במידת הצורך. כל החוסר הזה במגע, ובחיבה גורם לי להרגיש, האם הבחור באמת מרגיש אליי משהו או שמא לא בדיוק. זה גורם לי להיסגר גם, אני מרגישה שאני יחסית יוזמת הרבה בקשר את עניין המגע והחיבה, כי אני כן רוצה להגיע לרמת אינטימיות גבוהה עם הבחור שמוצא חן בעיני. אבל אם אני לא מקבלת באותו מטבע זה גורם לי להתכנס בתוך עצמי ולחשוב יותר מדי. אני כן מרגישה שזה נובע מהצד שלו מתול אולי מבוכה מסויימת של ״לא לדעת איך מתנהגים במערכת יחסים״ כי הוא מעולם לא היה באחת כזאת. אבל כמשחבבים מישהו? לא רוצים לגעת, לחבק, לדבר כל היום? אולי זאת רק אני ולאנשים אחרים לוקח הרבה יותר זמן להגיע למצבים האלה. גם היום קמתי באותו המוד המסריח שהיה לי מלפני שבוע, חלמתי חלום שאני והוא נפרדנו וקמתי עם ההרגשה הכי מסריחה בעולם. האמת שהמחשבה הזאת עברה לי בראש לפני שהלכתי לישון, כי אני חושבת לעצמי, אם אגיד לו שאני רוצה להיפרד, שחסר לי מה שחסר לי, האם הוא ינסה להילחם עליי? ולעשות צעדים בכדי לנסות לשנות את ההחלטה שלי, או שיגיד פשוט ״טוב נו״. הלוואי שהייתי מסוגלת לקרוא מחשבות ולדעת מה עובר לבחור בראש, אבל לצערי כל מה שאני יכול לעשות זה להתבאס. אני ממש רוצה להגיע איתו לרמת פתיחות גבוהה ולפתח אינטימיות, אני חושבת שמהרגע הראשון קלטתי עליו שזה לא הכיוון שלו. כן, אנחנו נפגשים מלא, ובאמת כיף לי איתו, ואני נמשכת אליו בטירוף. אבל אתמול אפילו לא רציתי לעשות סקס, פשוט בחרתי להירדם, ואם אני לא אזום מהלך מהצד שלי הוא לא יקח ויעיף אותי ויעשה בי כרצונו. השיחה שנהלנו יום שישי האחרון, לא שינתה הרבה, חוץ מזה שאני מרגישה שהבחור עכשיו קצת על קצות האצבעות איתי כי הלחצתי לו את החיים עם ההיסטריה שלי שבוע שעבר. מרגישה שהוא דואג להיות ״בסדר״ איתי וחס וחלילה לא להגיע למצב שהוא פוגע בי או ואטאבר. אך לא זאת הייתה כוונת המשרור. כל מה שאני התכוונתי אליו בשיחה, איכשהו פוספס וקיבל אינטרפטציה אחרת, ומבחינתי המצב נשאר אותו הדבר. אני תוהה אם אני מגזימה, כי אנחנו בסך הכל יוצאים כארבעה חודשים. אבל זה הראש המטומטם שלי שמשופע מכל מיני סרטים, סדרות וספרים שאמצא לאהבה שטלטל את עולמי ושאני ארגיש על ענן, אבל איכשהו אני מרגישה שזה רצון שנמצא רק בחצי מהאנשים במערכת יחסים שאני נמצאת בה.

התחלתי עבודה חדשה, הרבה זמן לא הייתי כאן אז הרבה השתנה. עזבתי את ליוויס והתחלתי לעבוד במוקד ברמת גן. קודם כל יותר קרוב לבית שזה כבר יותר טוב, וגם אווירה ממש נחמדה וגם תנאים הרבה יותר טובים מליוויס. גם התפקיד נלקט בסדר, למרות שיש הרבה ללמוד והתחלתי את זה ממש בעיצומה של התקופת מבחנים אבל נראה לי שאני בסדר דווקא. מקווה שיעשו לי הסמכה ביום ראשון הקרוב ואתחי לענות לשיחות. בגדול החיים די טובים ומחכייכים אליי, סתם לפעמים נראה שאני ממציאה לעצמי בעיות. סיימתי תקופת מבחנים עם ציונים ממש סבבצ׳יק, 90 במבוא ליפן 88 בהודו, קורס שלא הייתי בו בכלל הסמסטר, אז אני דיי גאה בעצמי. כי הוצאת ציונים ממש סבבה לעומת רמות ההקשעה שאני משקיעה בלימודים. ואני ממש מתרגשת להתחיל ללמוד שנה הבאה ארכיאולוגיה, אני מקווה שלא יהיו לי עוד כל מיני משברים בחיים שיגרמו לי להחליף תואר וכד׳. זהו אני רק מחכה לקבל את הציון של יפנית, לדעת שעברתי ולא לחתוך ורידים.

ואי אשכרה אין לי משהו אופטימי לכתוב כאן הפעם הזאת. לא קורה אצלי שום דבר מסעיר בחיים הכל דיי בנאלי. אני לא רואה את עצמי טסה לאנשהו השנה, בקטע של אפילו דיל ליוון מגרופון כי אני כזאת ענייה וצריך לשלם לאוניברסיטה. אני תוהה האם אם פעם אצליח לחסוך כסף. גם לפעמים אני אומרת פאק יט אני ענייה אבל אני כן אמצא את הגרושים לטוס, אבל אז אמא שלי דואגת לבוא ולבאס לי את החיים עם כל ההתנהלות הנכונה שלה. היא עדיין מנסה לחנך אותי שזה מדהים, מעניין באמת אם הורים מנסים לחנך את הילדים את הרגע האחרון. מעמדיה אותי במצב של שאני צריכה לתת לה דין וחשבון וגורמת לי לאי נוחות כשאני חולקת איתה משהו. וואו הפוסט הזה כל כך שלילי במהותו, אני אפסיק את זה כאן, ואני מאוד מקווה שהפוסט הבא שאכתוב כאן יהיה מלא באהבה, פרפרים וחדי קרן.

אני כזאת דרמטית לפעמים,

אוסיף כמה תמונות גם למען ההמחשה,

ביי, אני הייתי אני ואתם הייתם אתם (אם יש כאן מישהו בכלל)