מגיע לי יותר

כן. זאת אני. N המהפכנית שעושה שינוי חברתי.

לא, אני לא שורפת חזיות ולא, אני לא קושרת את עצמי לעצים, אבל

כן, אני מקדישה את השנה הזו ואת שנותיי הקרובות לנוער, ולחברה, ולמהפכה.

היה סמינר שכבה החודש, וקראנו מכתבים של חלוצים, וכתבנו מכתבים ברוח החלוציות. אני רוצה לכתוב כאן את המכתב שלי.

אני אעשה את זה בקרוב.

לא נראה לי שאף אחד קורא כאן, הכתיבה במחברת ודיבור עם אנשים זה מה שמנע ממני את הצורך לכתוב דווקא כאן.

אבל אני כן אוהבת לכתוב כאן, אז אני אעשה את זה בהזדמנויות כאלה ואחרות.

כששואלים "אז איך בשנת שירות?" אני ישר עונה שמדהים ושזו חוויה מטורפת, וזה באמת נכון. אבל הנה, בכל זאת אני ביום שני בלילה בבית. אחרי שישנתי את כל יום ראשון ויום שני עד הצהריים בקומונה. והלכתי הביתה למרות שהרגשתי קצת יותר טוב אבל לא רציתי להיות שם. רציתי רק להתמרח ולישון כל היום, דבר שאי אפשר לעשות בקומונה, ואם עושים אז מרגישים לא טוב עם זה. אז הנני כאן. בבית. ומעניין מתי אחזור.

אבל איך בשנת שירות? מדהים. חוויה מטורפת. ובלי ציניות. [טוב, אולי קצת. אבל באמת חוויתי]

לא רואה את עצמי בשום מקום אחר בחיים שלי כרגע. על אף כל השיט שקיים.

זה הורס את כל הבסיס שלי, מפרק את היסודות של החיים שהיו לי ובונה אותם מחדש. וזה פסיכי. אבל זו הרגשה טובה.