מגיע לי יותר

איזה חיים הזויים יש לי.

פשוט מדהים. לפני שנה הייתי תלמידת יב' בת 18 וקצת, שומעת הרבה מוזיקה, שרה המון, אבל בלי משהו משמעותי מאוד בחיים.

והנה אני עכשיו, בת 19 ושבועיים, עמוק בתוך השנת שירות, עמוק בתוך החוויה הכי מטורפת שקרתה לי בחיים.

כתבתי פה לפני כמה זמן משפט מטורף, שלא יוצא לי מהראש, משפט שמסכם את כל הווית התנועה הזו שאני חלק ממנה.

כתבתי שהתנועה הזו מפרקת לי את היסודות, הורסת לי את הבסיס ובונה את הכל מחדש.

קשה להאמין שבגיל 19, אחרי שכבר חשבתי שאני יודעת במה אני מאמינה, מה אני אוהבת, ומה אני רוצה לעשות, קיבלתי כאפה לפרצוף והבנתי שאני לא יודעת כלום.

קשה להאמין שבגיל 19 אני נכנסת לתהליך מציאת הזהות שלי, תהליך שלא ייפסק אף פעם אני מניחה.

לפני שבועיים, בחמישי ושישי היה יום שכבה. כל 6 הגרעינים נפגשנו בעפולה לדון בנושא הדיכוי הנשי ובמעמד החלוצה, לפני קום המדינה [חלוצים זה נושא שאנחנו מתעסקים בו הרבה]

התחלקנו לקבוצות מעורבות של כל הגרעינים אבל בהפרדה של בנים ובנות. מן הסתם התהליך שאנחנו צריכים לעבור בתוך כל הנושא הזה שונה לגמרי.

היה ממש מעניין, ושמחתי שאני מצליחה להיות בזה. באחת הלמידות דיברנו על מיתוס היופי, ובד"כ כשמגיעים לנושא הזה המוח שלי סוגר את התריסים, עושה חושך והולך לנוח. וזה מה שקרה בהתחלה, אבל המשכתי להקשיב ובאיזשהו שלב, התרוממתי, והתחלתי לדבר. ולשתף על מה שעובר עלי, והרגיש לי נכון. וטוב. והתרגשתי שכולן מקשיבות, והרגשתי שאני לא לבד.

השיחה הזו נגמרה ב12. בדיוק כשהתאריך התחלף ל29 לינואר. יום הולדת!

אז יצאתי מהחדר עם חיוך. הרגשתי שזה התחיל כיף. וטוב.  ואז הלכתי לשירותים, וכשיצאתי והלכתי לחדר הגדול פתאום כולם שרו לי היום יום הולדת. כולם! כל השכבה! [80 איש פלוסמינוס]

התרגשתי בטירוף, החיוך לא ירד לי מהפרצוף. אח"כ גם שני בני גרעין שלי שרו לי שיר שנכתב ע"י כל השכבה כאשר כל גרעין כתב בית. המדריך שלי הצטרף בפזמון והיה כלכך מדהים.

ואח"כ, אחרי השיר וחיבוקים וכיף, הובילו אותי בעיניים עצומות לצד השני של החדר, שם היה לב מנרות שהייתי צריכה לכבות ולבקש משאלה. התרגשתי נורא.

וביום שישי, בדרך הביתה, הבנתי. שיש לי מקום. מצאתי את המקום שלי וזה כלכך משמח.

ועכשיו אני חולה, הייתי אמורה לחזור אתמול, אבל אבא לא מרשה שאני אחזור עם השיעול הזה.

הרופאה אמרה שזה לא משהו מיוחד, סתם התקררות, אבל זה די מעצבן. אני משתעלת כמו מטורפת כבר שבוע!

אני מתגעגעת לקומונה, ולגרעין, ולחניכים הנהדרים שלי. ונמאס לי להירקב בבית.

אני מרגישה שחזרתי לחופש הגדול, ישנה עד אמצע היום וערה כל הלילה. לא מתאים לי. לא מתאים לי. לא מתאים לי בכלל.

לא אוהבת לשקוע חזרה למקומות האלה. ולא יכולה לעצור את עצמי.

אבל אז אני מסתכלת על תמונות מהשנת שירות, ועושה לי טוב. טוב לדעת שיש לי לאן לחזור. עם חיוך.

N