אם יש בן אדם שאסור לו משהו, כי אם הוא יעשה אותו זה יפגע לו בגוף ממש חזק, ואז הוא בכל זאת עושה אותו, כי הוא לא מרגיש את זה עכשיו והוא "לוקח את הסיכון" לזה שזה יתפרץ עוד כמה שנים, זה אומר שמשהו לא בסדר איתו?
אם יש מישהי, שחולת סכרת, שאסור לה לאכול סוכר כי זה יפגע לה בגוף ממש חזק, ואז היא בכל זאת אוכלת סוכר כי היא לא מרגישה את זה עכשיו והיא "לוקחת את הסיכון" לזה שזה יתפרץ עוד כמה שנים, זה אומר שמשהו לא בסדר איתה?
והיא לא באמת לוקחת את הסיכון, כי היא לא משלימה עם זה שהיא יכולה להגיע למצב של הזרקת אינסולין, והיא לא משלימה עם זה שהעיניים שלה יכולות להיפגע, והידיים, והרגליים. היא לא!
והיא עדיין ממשיכה, לאכול סוכר, ולשקר לעצמה ולעולם.
לאכול בסתר, כשאף אחד לא רואה, לא כי היא מפחדת, כי היא מתביישת בעצמה. היא לא רוצה שאף אחד יראה כמה היא חלשה, כמה היא לא מצליחה להיגמל, כמה אין לה כוח רצון לשנות את החיים שלה.
חשבתי שבשנת שירות יקרה המהפך, שאני אסיים את השנה הזו עם מלא ק"ג פחות ואני אתגייס לצבא במצב טוב ואני אראה טוב במדים. אבל לא, מסתבר שהחודשים עוברים יותר מהר ממה שזה נראה, ושממש עוד מעט שוב יגיע אוגוסט ולא הרבה השתנה, 6-7 ק"ג שבקצב הזה אני מעלה אותם תוך חודש.
אני מרגישה הרבה פעמים שאני באיזשהו תהליך התאבדות. אני מזרזת את המוות של עצמי. מוות או.. "סתם" תוצאות קשות.
אני לפעמים מוצאת את עצמי משלימה עם זה שלגיל מבוגר אני לא אגיע, אני לא מצליחה לראות את עצמי כאישה מבוגרת, שלא לדבר על עצמי כאמא. אני משלימה עם זה שאני לא אחיה הרבה. איך בן אדם יכול להשלים עם דבר כזה?!
וחיוכים, ושמחה, וכיף, ואיזה מצחיקה אני, ואיזה צחוקים, ואיזה כיף שאכלתי עכשיו פרוסה עם שוקולד למריחה בלי שאף אחד ראה. כיף.
מתי אני אמצא את הכוח לצאת מזה? ואיך אני אדע שזה לא מאוחר מדי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: