נעצרתי בגיל 13, כשהתחילה להתפתח המיניות שלי, הצרכים שלי גדלו, ואבא שלי קצת נטש.
נעצרתי בגיל 13, כשהפנטזיות החלו נחלשות, והמציאות החלה לחבור לרגשות הנחיתות החברתיים שלי.
עד גיל 13 ידעתי לחלום באמת. להתנתק מכל המציאות הכואבת, להכנס לתוך עצמי, לעולם שכולו טוב ופנטזיות.
כשאני מפנטזת אני יוצרת, אני בוראת עולם חדש שמשאלותיי מתגשמות בו, הזרמים העמוקים ביותר שלי עולים לפני שטח הדמיון, ואני עונה על צרכיי, על מאוויי.
האמנות היא פנטזיה. אצלי היא באה רק כשיש שקט. לא היה שקט 10 שנים.
השקט מתחיל לחזור. מתוכי צומח משהו ונובטת תשוקה מחודשת לטוב קסום, הפנטזיות שלי זורמות למוחי הרגוע וממלאות אותו בנעם, בשלווה ובאושר.
אני חוזרת להיות יוצרת.
מכאן, אני מוצאת גם את השקט להגדיר את עצמי כמו שפעם באמת התחברתי. אני אמנית.
נכון, יש צרכים אחרים. קודם כל רווחה כלכלית, והגשמה אינטלקטואלית. חוקרת פילוסופיה ופסיכולוגיה ומדעים מדוייקים, ואולי גם אשת עסקים מצליחה, ואשת חינוך, והוגת דיעות.
אבל בראש ובראשונה, אדם מפנטז, חולם, לא מתוך שאפתנות, אלא מתוך שקט אמיתי.
כיף.
אני הולכת ללמוד מוסיקה בשנה הבאה. אני לא בדיוק יודעת באיזו מסגרת, יש שלוש אפשרויות - Muzic, bpm ו- הד.
אני מניחה שמקבלים לשם גם אנשים שאין להם ידע רב, אני לפחות מקווה, כי הידע שלי בסיסי ביותר.
אבל אני רוצה להיות מוסיקאית. ואני לא אוותר רק בגלל שאני עוד מעט בת 23 וזה מאוחר מידי.
אף פעם לא מאוחר ללמוד משהו שתמיד רצית. אני מקווה שזה יהיה גם המקצוע שלי, בנוסף לאלף ההתמחויות האחרות שיש בכוונתי לרכוש במהלך חיי.
הבעיה היא הכסף. שכרי הלימוד אסטרונומיים, יותר מכפול משכר לימוד אוניברסיטאי. החלטתי שעדיפה תכנית חלקית מכלום. אני רוצה ללמוד תיאוריה והרמוניה ומלודיה ומקלדת ופיתוח קול וגיטרה. אני רוצה ללמוד מוסיקה.
אני מקווה שהלימודים בחברת אנשים אחרים שיודעים יותר, מתקדמים יותר, ובעל כשרון בולט לעין לא יכבו אותי.
אני מניחה שיש אנשים שהיכולת הבסיסית שלהם ברמה גבוהה משלי, ואסור לי לתת לזה לכבות אותי.
הנטיה שלי שאם אני לא "הכי" אז לא בכלל, לא עוזרת לי.
אני בטוחה שיש לי כשרון. אני רוצה להיות אמנית ויוצרת. וגם זמרת.
אני משתוקקת לעמוד עם גופי האהוב, היפה, שאני עובדת עליו ומשקיעה בו אהבה, בעיניים כלות, עם מבט חצי תם, חצי יודע דבר, חצי מיוסר, חצי חולם, ספק מגשים ומשתוקק ומאושר, ולזעוק לעולם, לשתף אותם במה שמתחולל לי בפנים, ושיאהבו אותי על זה. עיניים משתאות, אנרגיות של אהבה ותשוקה.
אני אמא שלי. אני דואגת לי. אני כועסת עלי כשאני מפשלת, כי אני צריכה לדאוג לעצמי מאד כדי שהילדה שאני תוכל באמת למצוא את השקט שלה, ולהיות מי שהיא באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
