אני רעבה. לא סתם צורך לנשנש, אלא רעב של ממש.
אני רעבה, ואין מה לאכול בבית. לא שלגמרי אין אוכל, דווקא עשיתי לשם שינוי שוק בתחילת השבוע, כפרה על שוק הכרמל שמספק לי ירקות זולים (לא כל כך האמת, בשביל לימונים היום צריך למשכן את הבית). בקיצור, אני רעבה ואין שום דבר במקרר/בארונות, ששווה להזיז את התחת שלי מהמחשב בשבילו.
מחר, יום ראשון ה- 5/8 מתחיל שלב ב' בדיאטה של _____ (השם שלי. למען הבהירות נבחר פסבדוניק. פסבדוניק זה נחמד...).
אז מחר מתחיל שלב ב' בדיאטה של פסבדוניק.
ועכשיו אני אכתוב לכם קצת על הפער בין מי שאני למי שאני רוצה להיות.
מאיפה להתחיל? כמובן שהעו"ש יושב לי על הוריד, ואתמול הברזתי מהעבודה עוד פעם, כדי לשנוא את עצמי קצת ולספר לעצמי כמה שאני לא עומדת במטרות שהצבתי לעצמי. אבל זאת לא הנקודה.
אני רוצה להיות כוסית שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. זה ברור לכם?
אני רוצה שתיפלו ברחוב כשאתם רואים אותי. אני רוצה להיות משהו חזק ובלתי מנוצח בתודעה שלכם.
אבל מה, ויתרתי ב- 6 שנים האחרונות. 6 שנים של חיפוש עצמי אמיתי, ועוד לא גמרתי.
כשאני אומרת לא גמרתי, אני מתכוונת לאורגזמה רבותיי.
כשאגיע לפסגה של עצמי גם אצרח בכל הכח ויהיו לי רעידות בכל הגוף, וארגיש במעמקי הכוס שלי את הריגוש החרמני הזה, את המיניות שלי.
היתה לי את ההזדמנות לטעום מזה, לפני כמה זמן. ב- 28/7/07 האמת. לילה כמעט לבן, שבו אמרתי "אני רוצה לחוות ריגוש מיני" ומתוך הכוס שלי פעפעו רגשות שלא תמיד ידעתי שהם קיימים. גם עכשיו כשאני מדברת על זה הכוס שלי אומר: הייייייי אני כאן.
בכל אופן, הרבה זמן האמנתי שאני נמצאת בכיוון שהוא נכון לי, פחות או יותר. דיכאונות אמנם שיבשו את הדרך. אבל דבר אחד היה ברור: אני לא גומרת. אני לא חווה את המיניות שלי, שלא לדבר על אורגזמות.
וכי איך ייתכן שיצור שכל כך מודע לעצמו לא חווה את המיניות שלו? שהוא נסחף לכל מיני זרמים קיצוניים כמו סאדו-מזו, יחסים עם נשים מבוגרות, או מאד שמנות, או טרני-בויס, העיקר לא יחסים נורמלים של שתי לסביות, שתי בחורות שרוצות להזדיין אחת עם השניה.
מסתבר, שלמרות כל המודעות העצמית, פרט קטן ושולי נמחק - העצמי שלי.
אז מי את פסבדוניק??
מי את?
כוסית אני עדיין לא, אבל אני אגיד לכם מה - זין על כולם. חכו חכו.
אתמול נפלה עלי השנאה העצמית לפנות בוקר. כנראה שגלי המתיקות והאושר שמציפים אותי לאחרונה, הם רק גלים. הם רק מספרים לי כמה טוב יכול להיות בארץ המובטחת שלי. הבטחתי לעצמי הרים וגבעות וניסים ונפלאות. והגיע הזמן לקיים, פסבדוניק.
הגיע הזמן, אבל יש לי ויכוחים עם עצמי.
למשל בעניין השערות. מצד אחד - לא סובלת את עצמי עם שיערות על הגוף.
מצד שני - אין לי מספיק מוטיבציות של בחורה רגילה, כדי להוריד אותן. אין מישהי ששווה להוריד אותן בשבילה. ויש לי גם כל מיני אידיאולוגיות כאלה על כמה ששערות זה טבעי.
כלומר - עם עניין השומן, אני מסכימה להתפשר ולהכנע לתכתיבים חברתיים. אבל הגוף הוא הבית שלי, ולכן זה הגיוני שארצה לגור בבית הכי יפה.
השערות הן לכל היותר ליכלוך שלא חובה להסיר. אין לי סבלנות עכשיו להוריד כל שבוע שבועיים בשעווה. זה מעצבן אותי, זה מייאש אותי, ואין לי כח לזה.
מצד שני אני שונאת את עצמי איתן.
טוב, אני חייבת לאכול המשך יבוא. חזרתי. הלכתי לאכול פתית עם קוטג' ואז התדרדרתי לשמנת כי זה הרבה יותר טעים. אני חייבת לספר לכם כמה האוכל שלי משעמם אותי. אז מה אוכל בנאדם שבדיאטה? קודם כל פחמימות מקמח מלא - פיתות חומות, לחם שחור, פסטה מקמח מלא, אורז מלא. וגם גבינות ויוגורטים דלי שומן, וטונה, וירקות ופירות. וזהו בעצם. וכאן השיעמום של חיי. אני לא מדברת על גלידות מידי פעם שאני דופקת, או על יציאה זו או אחרת שחורגת מהכללים. אבל ברמת העיקרון, אפילו קורנפלקסים למינהם אני כבר לא אוכלת, כי גיליתי שיותר מ- 20% זה סוכרים, מה שלא רצוי להכניס לגוף שלי שגם ככה סובל מעודף.
מה שכן, אני מרגישה הרבה יותר טוב. צריכה פחות שעות לישון, מרגישה יותר בריאה. אבל יש עוד על מה לעבוד.
בקיצור, מחר הדיאטה נכנסת להילוך שני? מה זה אומר? אני לא לגמרי יודעת, אבל אני יודעת שבחודשיים הקרובים אני הולכת לרזות בטירוף, לעשות ספורט בטירוף, שזה בעיקר שחיה הליכה וריצה, כי זה מה שידי משגת. אבל בסופו של דבר הכוונה היא גם לרקוד, לעשות התעמלות קרקע, אולי קפוארה, ואפילו יוגה ופילאטיס. העיקר להכיר את הגוף היפה שלי, טוב טוב, להיות מודעת לכל חלק וחלק, להיות לגמרי גמישה, שסלטה לאחורה, או גשר לאחורה, או הליכה על הידיים, או איזה שפגאט, ייראו דבר של מה בכך.
מה עוד? טוב, נו כרגיל אני מתדרדרת לספר לכם על איך החיים שלי הולכים להראות.
אז ככה, אני הולכת לעבוד בעבודה נורמלית. אני לא ממש יודעת איזו, אבל משהו שיקדם אותי הלאה, משהו עם הדרכה וילדים. יש כמה וכמה ראיונות עכשיו. אני רוצה קודם כל להרוויח נורמלי (ולהחזיר את החובות המזויינים שבראתי במו ידיי, לא נורא, זה היה שווה את השנה הזאת. לגמרי). מעבר לזה אני עובדת על המופע שלי, ואולי כדאי שבאמת אתחיל לעבוד עליו, כדי להרוויח קצת יותר לחם לשעה. בקיצור - אני רוצה להרוויח טוב. וזה גם מה שיקרה, אם זה לא היה ברור.
אני הולכת להרוויח טוב. זה לא ייקרה בין לילה, אבל בתוך חצי שנה אני הולכת להריץ את המופע ולהחזיר את החובות, לקנות קטנוע וגיטרה חשמלית, ולחיות כמו בנאדם.
מוסיקה. כיוון שעוד לא מצאתי את השקט שלי זה עדיין קצת נדחק לפינה. אני צריכה להרשם לקורס שהחלטתי שאלך אליו. קצת קטן ועלוב, אבל טוב בשביל התחלה, ויש לי כסף בשבילו מהפקדון. רק רצוי שקודם אסיים בכבוד את שני הקורסים שכבר לקחתי, מה שלא ייקרה אם אני אמשיך לשבת ולאונן בבלוג שלי.
טוב, אז סקרנו את שלושת הדברים המרכזיים - עבודה, גוף ולימודי מוסיקה.
מה עוד נשאר? נכון. לגמור.
אני רוצה לגמור. לא לסיים. אלא לצרוח אורגזמות.
ומתי זה יקרה?
כשאני אהיה בפסגה שאני שואפת אליה.
כמה זמן זה ייקח? בין שלושה חודשים לחצי שנה.
אחרי זה תהיה עוד העפלה מהירה אל הפסגה.
וזהו.
מדהים איך כל התהליכים האלו תלויים בגוף שלי.
הרי יכולתי להיות כל מה שאני רוצה כבר מזמן, ומה בעצם עוצר אותי? היותי שמנמנה?
כאילו הכרזתי בתוכי: לא מוכנה לקבל את הזהות הזאת.
זאת לא אני.
לכן, אגב, גם לא לגמרי מפריע לי אם אני מקבלת הערות ברחוב.
זאת הרי לא אני.
ולכן אני גם לא גומרת.
אבל אני עוד אגמור, שמעתם?
אורגזמה אחרי אורגזמה אתם תספגו.
אני בדרך, ורוח הים איתי, מלטפת אותי ומספרת לי כמה נעים בארץ המובטחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
