הבלוג של חתולת הרחוב

ישבתי היום במשרד, כמו תמיד בבוקר לחץ אימים ואחרי ארוחת הצהריים שקט נפלא ומקסים. מה שהותיר לי שפע זמן לעבור על בלוגים ולענות לתגובות (אפילו שגם בשעות הלחץ אני מוצאת כמה דקות לזה...). לקראת השעה 4 וחצי בעודי מתארגנת הביתה (מכבה את המזגן, מחזירה תיקיות למקום – כל מה שמזכירה זמנית עושה) צלצל הפלאפון שלי והפלא ופלא מספר מאוד מוכר הופיע על הצג. יכול להיות שחלקכם שקרא את הפוסטים האחרונים ינחש ממש בזה הרגע במי מדובר. ובכן, כן, זה היה הוא. הרטט שעבר לי בגוף לא הגיע מהנייד שלי אלא ממקום אחר. החלטתי לא לענות. שיסבול קצת.  

קצת אחרי 5, בדרך הביתה, האוזניות באוזניי, מתנגן לו השיר של ריהאנה – I Hate That I Love You, והנייד שלי צלצל שוב. הוא. חה חה חה! אוקיי, it's show time.

"הלו?" עניתי בשלווה.

"היי" נשמע קולו המדהים מעברו השני של הקו. היי? היי?! חצוף. כאילו הוא לקח כמובן מאליו שאני עדיין שומרת את המספר שלו בזכרון הנייד? החלטתי להתעלל בו קצת (ולא, לא שמרתי את הנייד שלו בזכרון הפלאפון אלא בזכרון האנושי שלי).

"שלום, מי זה בבקשה?" חה חה חה!

"אה, היי כן.. כאילו.. זה ב'" חחח הוא נשמע כאילו מישהו בעט לו במפשעה. אחחח הנקמה.

שתקתי משהו כמו 5 שניות, רק בשביל להעצים את התחושה שכבר שכחתי אותו ואני מנסה להיזכר.

"הוו היי מה קורה, איזו הפתעה...!!" אני לא בטוחה אבל יכול להיות שנשמעתי נלהבת מדי.

"אני בסדר, די בסדר ואת?" הוא בהחלט נשמע כאילו הוקל לו.

"אני מצוין, פשוט נפלא, כן נהדר אפילו. חחחחח" מה לעזאזל אני אומרת??? למה התחלתי לצחקק כמו צבוע במגפי עור???  

"אני שמח לשמוע. את עסוקה או שאת יכולה לדבר?"

"אני בדרך הביתה מהעבודה". בשלב זה אסביר קצת. אני והוא הכרנו במקום עבודה זמני שבו עבדתי חודשיים. כשנפרדנו קיבלתי הצעה לעבוד במקום נחמד יותר עד פתיחת שנת הלימודים בנובמבר. הסכמתי גם בשל הפרידה ממנו ומזה חודש כמעט אני עובדת שם.

"אה, איך שם? טוב לך? פגשת הרבה בחורים חדשים?" שימו לב הוא שאל על בחורים!

"טוב לי מאוד. פגשתי כמויות של אנשים חדשים." ואז הוא החליט לגשת לעניין שלשמו התקשר. סוף סוף!

"אממ התקשרתי לשאול לשלומך וגם כי אנחנו צריכים לדבר". טוב, החלטתי שיסבול עוד קצת.

"אנחנו כבר מדברים..." אמרתי באדישות. חי חי חי.

"כן, טוב.. אממ לדבר על דברים אחרים." שתיקה. של שנינו. "התגעגעתי." הוא אמר לי חלושות ואני התפרקתי. חשבתי שהתגברתי, שהמשכתי הלאה אבל באותו רגע הבנתי כמה שאני רוצה אותו בחזרה.

אבל איך יכולתי לעשות את זה לעצמי? אחרי כל מה עברתי בגללו?

"בשביל מה כל זה? אני חושבת שהבהרת לי אז שזה נגמר, ואני לא מעוניינת להתחיל בזה שוב". היי תקיפה, חזרתי ואמרתי לעצמי.

"אנחנו יכולים להפגש? אני.. (אנחה...) צריך לדבר איתך פנים מול פנים". יופי, עכשיו מה?

"אני לא חושבת שכדאי" השבתי, אבל כ"כ בשקט אולי בתקווה שהוא לא ישמע.  הוא שמע.

"רק לדבר. בבקשה. אני יכול להגיע אלייך הערב, אם את פנויה..."

"אני לא". שוב שתיקה. ואז החלטתי שלא יזיק לשמוע מה יש לו לומר. "מחר בערב, אני די פנויה".

"אוקיי, מצוין" הוא נשמע כאילו רווח לו.

עכשיו אני מבוהלת. הדבר האחרון שציפיתי לו הוא טלפון ממנו. אחרי חודש של ניתוק. אני לא יודעת מה לחשוב. התרגשות מוזרה מציפה אותי. כאילו שאני מצפה שהוא יבקש שנחזור. ומצד שני... אולי יש לו משהו אחר לומר ואני סתם אתאכזב? אז למה הוא אמר שהוא התגעגע?

ועכשיו אני זקוקה לעצות. מה עושים? אם הוא רוצה לחזור להקשות עליו? מה לומר? איך להתנהג? אני נמסה לצדו. היו נחמדים יקיריי... שתפו אותי בדעתכם.

שלכם,

חתולה מאוד מבולבלת...