הבלוג של חתולת הרחוב

תמיד אהבתי את ספטמבר. תמיד זה היה חודש מלא דברים טובים. בראש ובראשונה החזרה לבית הספר. אני, בניגוד להרבה ילדים אחרים, אהבתי מאוד ללכת לבית הספר בעיקר בשלוש הכיתות האחרונות.

ראש השנה לרוב היה נופל על חודש ספטמבר והיה מביא איתו ניחוחות של תפוח בדבש והתחלות חדשות.

שנה שעברה בספטמבר התחתנה אחותי. עוד מאורע משמח ונפלא. אחותי אגב, צריכה ללדת ממש בימים הקרובים. אני מתה כבר להכיר את החמודון הקטן הזה.

היה לי מוזר כשלפני שנתיים ב-1 בספטמבר צפיתי באחרים מתחילים עוד שנת לימודים ולא הייתי ביניהם. הרגשה מוזרה ללא ספק.

אבל, אני בדרך להתחלה חדשה נוספת. אוניברסיטה. שנת הלימודים נפתחת ב-16 בנובמבר אבל יש לי כמה קורסי חובה לשנה הראשונה אז אני מתחילה 3 שבועות קודם לכן. אמאאאא!!!

טוב, די עם הנוסטלגיה הזו. כעת אספר על משהו מצחיק מאוד שקרה ביום שבת במהלך ביקורה של אחותי הנשואה אצלנו. כפי שציינתי כבר היא אמורה ללדת ממש בימים הקרובים והלחץ ניכר יותר בפניו של גיסי מאשר בפניה. אבא שלי, שהחליט להיות נדיב מאוד ולהרגיע את גיסי (בלי לשים לב שהוא רק מלחיץ אותו יותר בתיאוריו המפורטים בצורה מחרידה) החל מספר מזה להיות אבא ואיך מתמודדים בלה בלה בלה.

אחותי הביעה רצון שגיסי יהיה איתה בחדר הלידה בזמן הלידה ואבא שלי שנכח ב-3 לידות חשב שזה יהיה טוב להכין את גיסי לבאות.

הכל החל בשאלה אחת פשוטה.

גיסי: רגע, איך שמתחילים הצירים אני אמור לקחת אותה לביה"ח?

אמא: אני תמיד חיכיתי שיהיו לי צירים כל 20 דק' ורק אז נסענו.

אבא: כן, אני זוכר איך את סבלת. נורא נורא. וכשהגענו עוד המתנו שם. זה לא קל.

גיסי: שמעתי שיש לידות שאורכות שעות.

אבא: אה, אנחנו לא חיכינו כ"כ הרבה, תמיד היא ילדה תוך 10 דק'.

אמא: תודה לאל.

גיסי: כשהיינו בסיור בחדרי הלידה , נשים שם צרחו (הוא מנסה לצחוק קצת, זה נשמע כאילו הוא משתדל לא לבכות), ממש צרחו. היו כאלה שגם קיללו.

אבא: (פונה לאמא שלי) את זוכרת איך צרחה מי שהייתה בחדר לידך? את היית אמיצה. ילדת בשקט. אבל כולן צורחות כמו משוגעות. אני יודע.

גיסי: ואיך זה להיות שם, בזמן הלידה?

אבא: (מתרגש) נפלא! חשוב שתהיה שם איתה בחדר כי לפעמים מכניסים אותן לחדר ומחכים שתהיה פתיחה מסוימת לפני שמתחילים ליילד אז אם היא כבר מרגישה שהגיע הזמן ואין מישהי בחדר חשוב שאתה תהיה ערני (אל תשאלו איך הוא יודע, אני לא נכנסת לזה).

גיסי: אה, אני? (בשלב הזה הוא כבר התחיל להחליף צבעים)

אבא: כן, אל תדאג! הבת שלי ילדה טובה היא תלד בקלות. ואז תוכל לחתוך את חבל הטבור. אני חתכתי. היה שם דם כל מקום אבל זה היה מרגש. (חחח חשבתי שגיסי יקיא) אנשי הצוות שם מאוד מיומנים המיילדת של אשתי הוציאה את הילד צ'יק צ'אק (הוא דיבר בעיקר על הלידה של אחי הקטן) סיבוב פה ושם ותוך 10 דקות הוא היה בחוץ.

גיסי: (ופה פשוט התפוצצתי מצחוק) ואז מה???

אני: ואז יש תינוק. אתה יודע, זה בנאדם רק שמימדיו קטנים יותר, הוא עדין וזקוק לטיפול צמוד ואהבה מהסובבים אותו.

ואז הוא איבד את כושר הדיבור. חחחחחחחחחחחחח.

זה באמת לא כ"כ מלחיץ. צריך לקחת הכל בפרופורציות. אבל אני ואחותי כבר הסכמנו שרוב הסיכויים שהוא יתעלף בזמן הלידה.

חודש נפלא לכולם!

שלכם תמיד.