הבלוג של חתולת הרחוב

ביום שישי האחרון, הזמין אבא שלי את אחיו הבכור לסעודת שישי. אחיו הבכור של אבא שלי הוא אחד מהאנשים שאני הכי מעריכה בעולם. הוא עבר לא מעט בחיים (וזה לא מעט בכלל ולכן לא אפרט), ועם זאת מנהל עסק מצליח ביבנה, הקים משפחה וחי את חייו בשמחה. הוא אדם עם אישיות חזקה, ראש טוב על הכתפיים, שמסוגל להיות קשוח אבל גם להצחיק אותך מאוד. באמת אדם נפלא.

איש העסקים הממולח הזה, הגבר הקשוח הזה, הופך לרכיכה חסרת עמוד שדרה מול שתי בנות צעירות בנות 16 – הבנות התאומות שלו. מכיוון שהוא ואשתו לא הצליחו להביא ילדים לעולם המון זמן (במשך 14 שנה), כשנולדו הבנות, דוד שלי נתן להן כל דבר. חשוב לי לציין שהבנות האלו בורכו ביופי מדהים, כל הגנים הטובים של אבא שלהן שיער בלונדיני זהוב, עיניים ירוקות כחולות, נאות וחטובות – מה שהפך אותן מגיל צעיר מאוד מאוד לאהודות בקרב המין הגברי.

אז נחזור לערב שישי ולמאורע שנתן לי נושא לפוסט הזה (התאספנו כאן היום, נאהבים יקרים... חחח סתם, פשוט תמיד רציתי להגיד את זה). דוד שלי נכנס לביתנו הקט והצנוע עם הבנות התאומות שלו ואשתו, נשיקות חיבוקים וכל פרטי הטקס הרשמיים ואני מבחינה שהפנים של הבנות- דוד שלי נפולים.

ניצלתי את ההזדמנות שאמא שלי עורכת סידורים אחרונים לקראת הארוחה ולקחתי אותן לשיחה.

"מה קרה? מזה הפרצוף הזה?" שאלתי.

"חרא, הכל חרא. פשוט חיים חרא" ענתה לי אחת מהן. תסלחו לה על צורת הדיבור.

"את לא צעירה מדי לדבר ככה? מה כבר לא בסדר? המשכנתא? הילדים? הבעל רוצה גירושים?" בשלב הזה שתיהן צחקו קצת והחליטו שאפשר לספר לי הכל (לצערי הרב).

"אתמול הייתה מסיבה מה שווה! וכאילו כולם היו שם, ואז מה הוא אומר לנו, לא, אתן לא הולכות, מספיק עם המסיבות שלכן. כאילו כמה חרא הוא יכול להיות? מה הקטע להרוס לנו את החיים? זבל." הייתי צוחקת מהטמטום של מה שהיא אמרה אם לא הייתי צריכה להתרכז עמוקות בניסיון לשלוט בעצמי ולא לבעוט בה בחוזקה בפרצוף.

"אז הפסדת מסיבה אחת ונגמרו לך החיים? בגלל שלא היית ערב אחד אפופה בשובל המחזרים הכה מתורבת ואינטליגנטי שלך אבא שלך הוא חרא וזבל? ברצינות, אני מתפלאת שלא חתכת את הורידים!" עכשיו שימו לב שפניתי בלשון יחיד רק לאותה אחת שענתה לי, כי ממה שאני רואה היא זו שמחליטה והשנייה פשוט נגררת, כמו כלבלב.

"אבל זה לא רק זה! בגלל שלא דיברנו איתו אחרי זה- כי מגיע לו, הוא לא מסכים לי להיות במחשב עכשיו!"

ואז השנייה נכנסה לשיחה "ובטלוויזיה. כאילו גם לא מסיבה וגם עונש?".

מה אני אגיד לכם, אסון, טרגדיה. בשלב הזה הייתי צריכה את כל כוח הרצון שלי בשביל לא להעיף להן סטירות. ולא קל לעצבן אותי. ההורים שלהן "בילו" 14 שנות נישואין בניסיון להביא ילדים. רק אחרי הפריות וטיפולים הצליחה אשתו של דוד שלי להרות עם התאומות. אולי זו הסיבה שהן באמת מאוד מפונקות וקיבלו ועדיין מקבלות כל דבר שהן רוצות, מילה אחת מהן להורים שלהן וכל משאלות לבן מתגשמות. ואחרי כל זה, ורק בגלל מסיבה עלובה אחת דוד שלי חרא וזבל?!

"אני חושבת שאתן צריכות להתבייש בעצמכן, באמת. הלוואי ולכולם היה אבא כמו שלכן. ומזה בכלל הדיבור הזה? אתן צריכות להגיד אלף פעמים ביום תודה על החיים דבש שיש לכן! אז הפסדת מסיבה! אם החברות והחברים שלכן מעריכים אתכן לפי כמות המסיבות שאליהן אתן הולכות- מצבכן עגום".

הן הזעיפו פנים, מלמלו משהו על זה שאני בחיים לא אבין וכמה אני לא הוגנת. התיישבנו לאכול והשיחה נותרה באוויר.

כשהם הלכו, שיתפתי את אבא שלי, כי באמת היה לי עצוב על מה שקרה. אבא שלי התנהג, כמו תמיד, בצורה הגיונית מדי ואמר כולם עוברים שלבים בחיים והן יבינו בסופו של דבר. בהחלט לא תגובה צפויה מצדו של מר "הגיון קודם לכל דבר". אני עדיין חושבת שהייתי צריכה לבעוט בהן.

ואז יצא שנזכרתי קצת בבני ובמה שהוא העלה בכמה פוסטים לגבי משפחתו. בהתחלה לא קיבלתי את הצורה שבה הוא התבטא על אמו כי מבחינתי הורים הם הדבר הקדוש ביותר שקיים. אבל ככל שהעמקתי להכירו התחלתי להצדיק אותו. אז אם כבר לכעוס על ההורים או המשפחה שתהיה סיבה מוצדקת כמו במקרה שלו, אבל סתם כמו הבנות- דוד שלי, רק בגלל שטוב להן מידי בחיים והן פשוט "מחפשות" על מה להתעצבן, זה ממש מיותר. לפעמים כשאני עדה להתנהגויות כאלה בקרב בני הנוער של ימינו (לא כולם...) זה חורה לי מאוד. הם לא יודעים להעריך כלום, תחומי העניין שלהם מסתכמים בבילויים ושאר עניינים שטחיים.