הבלוג של חתולת הרחוב

יושבים על הספה הקטנה בביתם של סבי וסבתי,

יושבים בשקט, רק סבא ואני.

סבתא מסביבנו טורחת,

מוזגת תה, מקלפת פירות, עוד קופסת עוגיות פותחת.

"סבתא, אין צורך" אני אומרת שוב,

"כמובן שכן", משיבה סבתי ברצינות רבה, "זהו יום חשוב".

הגעתי לביתם והפעם עם סיבה מיוחדת

אני רוצה לדעת הכל ולא אקבל לא כתשובה, אך מבחינה בידו של סבי, רועדת.

סבא שלי, היקר לי מכל – ניצול שואה,

פיסה נוספת מאותה התקופה.

"ספר לי בבקשה" אני פונה אליו בתחינה,

אך הוא בסירובו ממשיך, ומבקש ממני הבנה.

"אני.. ל..לא. פשוט לא, לא אוכל בשנית לעבור את הכל,

לא אוכל להחזיר את גלגלי הזמן ללהבות השאול"

מנמיכה את קולי ומסבירה לאט

"אם לא אדע, לא אוכל להקל עליך, גם לא במעט..."

וסבתא בצד יושבת ומביטה, עיניה לחות, מסיתה מבטה.

ואני שם יושבת, רק אני וסבי

הוא בוכה ורועד, אוחז בידי.

ואני יודעת שגם הפעם יישב ויבכה כשאני לצדו,

ועדיין לא יהיה מסוגל לשחזר את עברו.

כאב רב ניכר בפני האיש הזקן והרך,

איש שבגיל 17 ממנו האושר נלקח.

סבא שלי התחתן והקים משפחה, זה נכון,

אך זוועות מלחמת העולם השנייה לא ימושו מהזיכרון.

המראות שראה, הדברים ששמע, המשפחה שאבדה...

אך הוא מתעקש... מתעקש שלעולם לא אדע.

קוראים יקרים,

בימים כאלו כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מתאחדים אנו בני ישראל בלב ובנפש, בראש וברגש, לזכרם של אלה שאבדו בגלל גחמה, טיפשות, קנאה ואכזריות של אחרים – לא טובים יותר, לא יפים יותר, לא חכמים יותר או נחמדים יותר.

סבא שלי, בן 84, הינו ניצול שואה. לצערי הרב, סבי מעולם לא היה אדם חזק נפשית ומעולם לא הסכים לחלוק פרטים על מה שעברו הוא ובני משפחתו בשואה. לא משנה כמה התעקשנו כל הנכדים, כמה לחצו עליו ההורים, הוא היה מניד בראשו ושוקע בהרהורים.

זכורה לי פעם אחת, בהיותי בת 16, התנדבתי אז בבית אבות ושם הכרתי כמה קשישים מקסימים שחלקו עמי פה ושם שאריות של זיכרונות אבודים בנבכי לבם. הו אז, ביקשתי מסבי שוב שיספר מה בדיוק קרה, סבתא רק נידבה פיסות קטנות – גם היא לא הכירה את הסיפור מקרוב שכן סבי היה אדם מסוגר ומתבודד, ואז הוא ניאות להענות לבקשתי והתכונן לחלוק את כאבו ואז כשרק התחיל פרץ בבכי בלתי נשלט שלא מנע גם ממני להחנק בגרוני.

מאז לא נגעתי בנושא. פחדתי. הוא בן 80 עם בריאות רופפת.

ביקרתי אותם הערב עם ההורים ושבתי להתעקש, מצטערת, זה לא הואיל.

ממה שהסכימה לחלוק עמי סבתי ידוע לי כי סבא שלי נולד בפולין למשפחה בת 7 ילדים (3 אחים ו4 אחיות). האב היה סנדלר והאם תופרת ועקרת בית. בשנת 1941 חויבו סבי ואחיו הגדול לצאת למחנה עבודה (הם היו בדרכם לעבודה כשהם פשוטו כמשמעו נעצרו ברחוב ונלקחו בכוח) אך ברחו בעזרתו של חייל שלמרבה השמחה וההפתעה כנראה עוד לא הושחתה נשמתו עד סופה. השניים חזרו לביתם רק כדי לגלות שהבית ריק..

שכניהם, שלא היו יהודים, סיפרו כי המשפחה הועברה לגטאות. כאשר נשארו ללון באותו הלילה בביתם, מסתבר ששכניהם האדיבים הלשינו עליהם והם נעצרו ונלקחו למחנה עבודה (היכן לא אוכל לומר שכן אינני יודעת). שניהם נשלחו לבניית ביצורים בגבול עם ברית המועצות וכאן התמזל מזלם לפגוש בדיוק באותו החייל! גם הפעם סיכן חייו בהצלתם ואכסן אותם בבית של קרוב משפחתו שחס על חיי סבי ואחיו (שנפצע קשה ברגלו בזמן הבריחה וזו נקטעה). אחיו של סבי הוברח לבית של אחותה של אמם באנגליה ושם שמחו לגלות שתיים מהאחיות. מעולם לא נודע לשניים מה עלה בגורל ההורים ושתי האחיות האחרות. הם סבורים שכן, הם נלקחו לאחד מאתרי הטבח.

כפי שכנראה הבנתם הידע שלי בנושא מועט מאוד ואפילו סבתא שלי לא זוכרת הרבה ממה שכן חלק עמה סבי ואינה בטוחה בכך שהדברים מדויקים דיים.

אני יודעת שסבא שלי עבר שם משהו קשה מאוד שכנראה הותיר בו חותם עמוק. כשהייתי ישנה אצל סבי וסבתי הוא היה בוכה בלילות וקורא "מוטר, מוטר".

אני גם יודעת מאמא שלי שסבא שלי התגייס לצבא הסובייטי ונלחם. הוא היה בין אלה שנכנסו למחנות העבודה בסוף המלחמה עם הפלישה של המעצמות וגילה מחזות אימים, שלדי אדם, אנשים קטנים וחולים שנראו כמו רוחות ולא כבני אנוש.

בסוף המלחמה הגיע לבית דודתו באנגליה ומצא שם את שני אחיו ושתיים מהאחיות. כשאחיו הבכור פצוע והוא השני במשפחה, לקח את האחריות על משפחתו והשתקע באנגליה. הוא נישא לסבתי בשנת 1949 בהיותו בן 25. הביא משפחה גדולה (לאמי 7 אחים ואחיות), אבל מעולם לא העז לספר מה בדיוק קרה במחנה העבודה, מה ראה אח"כ ומה עבר עליו. בגילו, אני כבר פוחדת לשאול.

אם יש לכם קרובי משפחה ניצולי שואה, התעניינו בהם, שמרו את זיכרונותיהם והעבירו אותם לדור הבא.

כי חייבים, לזכור!!! לזכור, ולא לשכוח!