הבלוג של חתולת הרחוב

ראשית, הייתי רוצה להודות לכל המגיבים לפוסט הקודם, רובכם נתתם לי עצות נהדרות ושיתפתם אותי במה שחשבתם וזה הועיל לי מאוד. ביום שני בערב נפגשתי עם האקס. נמנעתי מלהעלות כאן את פרטי הערב בגלל שהייתי אגואיסטית, רציתי לשמור את הערב הקסום הזה קצת לעצמי. אבל חשוב לי גם לשתף ולספר.

הוא אסף אותי ב- 8 בערב מהדירה החדשה של אחותי אחרי שכל היום הייתי שם ועזרתי לה לנקות לקראת המעבר לדירה. מיותר לציין שהייתי די עייפה. כשיצאתי לקראתו הוא חיכה לי מחוץ לרכב וחייך, פחדתי שאני אמס על הבטון בחוץ. הוא התקרב אליי ונעמדנו אחד מול השני קצת חוששים, קצת מתרגשים אבל ללא ספק שנינו רצינו להיות שם. הושטתי לו יד לשלום, הוא הביט בי וצחק, משך אותי ונישק אותי בלחי. זה עצבן אותי אבל לא אמרתי כלום.

התחלנו לנסוע, אף פעם לא שאלתי לאן, תמיד סמכתי עליו, אהבתי את זה שהוא הוביל. אך הפעם שאלתי לאן. "אממ.. חשבתי לכיוון חוף הים, נאכל משהו, נטייל, מה דעתך?" הוא ענה ומשום מה הרגשתי שהוא מתחיל להילחץ.

"אוקיי, אני באמת רעבה". ידעתי למה חוף הים. היינו שם בפגישה השנייה. שם התנשקנו בפעם הראשונה. עכשיו הכל התחיל להיות ממש ברור.

פטפטנו קצת על העבודה, הוא ציין כמה הכל השתנה כשעזבתי, כמה יעילה הייתי, בלה בלה בלה, לחצי מזה לא הקשבתי. ברקע התנגן לו שיר בצרפתית שאני מאוד אוהבת, הסתכלתי עליו במבט שואל והוא השיב לי בחיוך "זה הדיסק שהכנת לי". אהההה יופי... הבחור יודע על אילו נקודות ללחוץ.

שנינו ידענו שלערב הזה יש מטרה. לא סתם נפגשנו, היינו צריכים לדבר. אבל משכנו את זה עד אחרי הארוחה (וואי איזו לזניה אכלתי!!), ירדנו לחוף, הורדתי את הנעליים וטיילנו יחפים. ואז החלטתי שהגיע הזמן לשים קלפים על השולחן.

"טוב, רצית לדבר, אני מקשיבה".

"כן. את יודעת שאת מיוחדת נכון?"  יופי תמשיך ככה...  "אחרי שנפרדנו הייתי בטוח שאני אמשיך הלאה, שאני שלם עם ההחלטה וזהו זה, אבל זה לא קרה. לא הפסקתי לחשוב על מה שעשיתי, על זה שאולי נפגעת והתאכזבת". פתאום הוא השתתק. אולי ציפה שאגיב בצורה כלשהי. אבל לא הצלחתי להוציא הגה ואז הוא המשיך, "נכון?"

"כן, קצת מזה וקצת מההוא" השבתי ואז פתאום משהו דחף בי להמשיך "מה היו החששות שלך בעצם? למה פתאום החלטת שזה לא ילך?" שאלתי את השאלה שהציקה לי מאז הפרידה.

הוא נאנח עמוקות ופשוט אמר לי "בגללך". בהיתי בו כמו מטומטמת. "אנחנו שונים מאוד, ואת אוטוטו מתחילה ללמוד ותמצאי חבר'ה שיעניינו אותך יותר באוניברסיטה, פשוט לא רציתי להיפגע".

"אז העדפת שאני אפגע קודם, כן? בלי לשאול מה דעתי, בלי לשתף אותי בחששות בלי לנסות לעבוד על זה, פשוט החלטת שהכי טוב להגיד ביי ושנינו נתגבר כי ככה יהיה לך יותר טוב??" יריתי לעברו את המילים האלו בלי לחשוב והייתי נחושה בדעתי לא לתת לו הזדמנות שנייה.

"אני כזה מטומטם".

"נכון" אמרתי שוב בלי לחשוב.

פתאום הוא התחיל לצחוק. בחיי, פשוט התחיל לצחוק. התחלתי להתרחק בכעס (אבל לא יותר מידי – מי יחזיר אותי הביתה? חחח) והוא הלך אחריי. ככה צעדנו בדממה אולי איזה רבע שעה ואז הוא התחיל שוב בשיחה. "אני רוצה שתסלחי לי. בבקשה...". ועשה לי פרצוף מתחנן כזה. בחיי איך התאפקתי שלא לאכול אותו בנשיקות?!

"אין לי על מה. זו הייתה החלטה שלך ואני מכבדת אותה, אבל בשביל מה כל זה?".

"כי התגעגעתי" הוא אמר ואז הוא נאנח הסתכל עליי כאילו הוא סורק אותי בקרני רנטגן והמשיך "וכי.. אני אוהב אותך" שקט. קפאתי. הרגשתי שהרגליים שלי התחפרו עמוק בחול והמוח שלי יצא לטיול.

"זו לא בשורה נוראית כ"כ נכון?" הוא שאל ונראה משועשע.

"לא, אבל אני חושבת שאתה מבולבל"

"לא, אני לא. אני בטוח. ואת תראי". התנהל שם ויכוחון קטן, אני חושבת שניסיתי לשכנע יותר את עצמי שהוא לא אוהב אותי מאשר אותו. מה לעשות שראש לחוד ולב לחוד ובחיי איך שהלב שלי בגד בי באותו הערב.

בסופו של דבר החלטתי לתת לזה הזדמנות. אבל החלטנו שזה יעשה בקצב שלי. באותו ערב לא התנשקנו, הוא רק נתן לי חיבוק חזק שכזה ואמר שוב שהוא אוהב אותי. איזו הרגשה נהדרת זו הייתה.  אני רוצה לראות ולהרגיש שרגשותיו כנים ואז נראה. כמו שאומרים – לאט, אבל בטוח.

שוב תודה לכולכם ואנא החזיקו לי אצבעות.

שלכם,

חתולה מאושרת... לעת עתה.