"לא,לא עכשיו, עכשיו .. עכשיו את עוד קטנה.."

כבר 5 שנים שאני מנסה למצוא לזה תשובה,מנסה לחשוב,הכל נראה כ"כ הזוי..זה לא יכול להיות כ"כ נורא .. אז למה, למה אני צריכה לחכות עד שאני אהיה .."גדולה".

"זה לא איך שאת חושבת שזה היה", 5 שנים שאני מנסה לחשוב על זה .. לא מצליחה .

זה היה קשה, ורציתי לבכות , אבל החזקתי את עצמי .

אותי לא רואים בוכה.

ואז..אז בטעות זלגה לי דמעה, ישר מנסה לנגב אותה, אבל הפרצופים כבר מסתכלים עליי .

התאפקתי .

זה קשה לי , ולא רק כי אני יודעת ש-15 יהודים מהמשפחה שלי נרצחו בצורה מזעזעת , אלא כי פתאום הכל חוזר אליי, כל הזכרונות מפעם, כל אותם הזכרונות האלה .. אותם הזכרונות שבגללם פעם הייתי מסוגלת להסתגר בחדר שלי..ולבכות..לבכות במשך שעות.

אותך אני צריכה עכשיו , רק אותך .

אתה..אתה תמיד הבנת אותי, ידעת אותי .

רק אתה הצלחת להבין .

רק לידך אני יכולה לבכות, כמה שאני רוצה.

אז אני אסע לשם מחר .. אני אסע , ואבכה ואבכה ואבכה .. עד שאני לא אוכל יותר .

זה מפחיד אותי , פעם ראשונה שאני באמת .. באמת נוסעת לשם, לבד.

רק אותך אני צריכה עכשיו , רק אותך ולא אף אחד אחר.

ואז אני פשוט לא חושבת על כלום ,ואומרת שמחר,אני אחזור מבית ספר, אקח אוטובוס, ואסע.

ואז ..לשנייה אני מצליחה לחזור להגיון , ואלוהים ישמור אני פשוט לא יהיה מסוגלת, לא לבד.

אבל אני חייבת,פשוט חייבת .

אני א ו ה ב ת אותך3>