-"איך הוא נהרג?"

-"טעות, פליטת כדור, חייל שלנו פלט כדור והוא נהרג, זאת הייתה טעות...פשוט טעות".

-"אבל..זה יותר טוב, לא?"

-"למה יותר טוב?"

-"כי זה לא משנה, ברגע שחייל במלחמה נכנס אל תוך שטח אוייב, נכנס לתוך קרב במטרה להילחם ולהגן על הארץ שלו .. זה לא משנה ממה הוא נהרג , הוא נהרג כמו כל חייל אחר - בקרב להגנה של הארץ.

ואם כבר...זה היה עדיף שהוא יהרג ע"י חייל יהודי, טוב שנשמה טהורה היא שלקחה את החיים שלו ולא נשמה שחורה של איזה ערבי. טוב שלא נתנו להם את השמחה שהם הרגו לנו אדם".

-"זה לא משנה את העובדה שהוא נהרג סתם, טעות, כמו תאונת דרכים, לא משהו שאמור לקרות".

ואיך אני אסביר לבן אדם שלא מאמין ששום דבר לא קורה סתם וכל מה שאמור לקרות קורה?

וחוץ מזה, לא מסוגלת להגיד דבר כזה.

אפשר להגיד את זה על הכל, אבל איך אני אגיד לך שהמוות של הבן אדם שהיה יקר לך, היה אמור לקרות?

ואיך אני אעיז בכלל להחליט אם הוא היה אמור למות או לא.

כבר לא היה לי מה להגיד יותר, אני בעצמי לא האמנתי יותר בכלום.

שתקתי, זה כל מה שהיה לי להגיד.

הילית.

היום, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל.

אני ראיתי איך במהלך השנים הכאב והעצב של יום הזיכרון לשואה ולגבורה הלך וקטן, זה היה ברור, דור הולך ודור מגיע, הניצולי שואה-הולכים ונעלמים והדור הצעיר כבר גדל על ערכים אחרים, ידעתי שלא יעבור זמן עד שהכאב יעלם ורק הזיכרון ישאר.

אבל אם היה משהו שהייתי בטוחה בו, זה שהאווירה ,התחושה והכאב של יום הזיכרון לחללי צה"ל לא ישתנה אף פעם.

זה היה בתוכנו, זה בתוכנו ולצערנו זה גם תמיד יהיה בתוכנו, כמעט כל פעם שפותחים עיתון אפשר לקרוא על מהומות,הפגנות,פיגוע ירי, פיגוע התאבדות, מבצע, מלחמה..או פשוט חייל שהמזל לא חייך אליו.

אבל כנראה שזה כבר לא היה כמו שהיה פעם.

התלמידים היום באים לביה"ס, בחולצות לבנות, עומדים בצפירה ומשך החצי שעה של הטקס מכבדים את המעמד, אבל יום הזיכרון-זה לא.

מהבוקר כל מה שאפשר לשמוע זה "אתה הולך לרוק עצמאות? , לאן אתה הולך בערב? , מי הולך, מי יהיה , איך יהיה ,מי בא

ומה כדאי לי ללבוש".

החבר'ה הצעירים שוכחים לרגע שזה עדיין יום הזיכרון.

פעם , חייל היה יכול להיהרג ליד סיני ,ויהודי אחר שגר במטולה, או קריית שמונה ובכלל לא מכיר אותו היה יכול לבכות עליו, כאילו היה אח שלו.

היום, אתה יכול לשמוע על חייל שנהרג, או על אדם שנהרג בפיגוע והדבר היחיד שתוכל להוציא מהפה שלך זה "מסכן..כ"כ צעיר.."

פעם ביום הזיכרון, כל הארץ הייתה מאוחדת,כואבת, עצובה, ובערב , ערב יום העצמאות ,היו מרימים את דגל ישראל בגאווה ושרים את התקווה , לא רוק עצמאות ולא שום דבר.

היום , כל אחד עם עצמו , אם הוא חלק ממשפחה שכולה , או חבר .. אז כן,אז הוא כואב ועצוב , אבל כל מי שלא שכול , עם עצמו , לא מרגיש שאותו חייל שנפל .. הוא לפחות כמו אח שלו.

ההווה הוא לא העבר ,הערכים הם לא אותם ערכים , אבל המתים נשארו מתים.

*אני לא מכלילה , זה ברור לי שזה לא ככה אצל כל האנשים , זה רק חומר למחשבה ואולי זה דבר שמסמל את המקום הנמוך שהחברה שלנו הצליחה להגיע אליו או את הערכים שקצת התקלקלו לנו ..*

הילית.

"לא,לא עכשיו, עכשיו .. עכשיו את עוד קטנה.."

כבר 5 שנים שאני מנסה למצוא לזה תשובה,מנסה לחשוב,הכל נראה כ"כ הזוי..זה לא יכול להיות כ"כ נורא .. אז למה, למה אני צריכה לחכות עד שאני אהיה .."גדולה".

"זה לא איך שאת חושבת שזה היה", 5 שנים שאני מנסה לחשוב על זה .. לא מצליחה .

זה היה קשה, ורציתי לבכות , אבל החזקתי את עצמי .

אותי לא רואים בוכה.

ואז..אז בטעות זלגה לי דמעה, ישר מנסה לנגב אותה, אבל הפרצופים כבר מסתכלים עליי .

התאפקתי .

זה קשה לי , ולא רק כי אני יודעת ש-15 יהודים מהמשפחה שלי נרצחו בצורה מזעזעת , אלא כי פתאום הכל חוזר אליי, כל הזכרונות מפעם, כל אותם הזכרונות האלה .. אותם הזכרונות שבגללם פעם הייתי מסוגלת להסתגר בחדר שלי..ולבכות..לבכות במשך שעות.

אותך אני צריכה עכשיו , רק אותך .

אתה..אתה תמיד הבנת אותי, ידעת אותי .

רק אתה הצלחת להבין .

רק לידך אני יכולה לבכות, כמה שאני רוצה.

אז אני אסע לשם מחר .. אני אסע , ואבכה ואבכה ואבכה .. עד שאני לא אוכל יותר .

זה מפחיד אותי , פעם ראשונה שאני באמת .. באמת נוסעת לשם, לבד.

רק אותך אני צריכה עכשיו , רק אותך ולא אף אחד אחר.

ואז אני פשוט לא חושבת על כלום ,ואומרת שמחר,אני אחזור מבית ספר, אקח אוטובוס, ואסע.

ואז ..לשנייה אני מצליחה לחזור להגיון , ואלוהים ישמור אני פשוט לא יהיה מסוגלת, לא לבד.

אבל אני חייבת,פשוט חייבת .

אני א ו ה ב ת אותך3>