The Hole In Me

אני יכולה לומר בברור ובוודאות שאני שונאת את עצמי.

אז כן, יש כמה דברים שאני אוהבת. כמו הראיה המרחבית של על העולם.

אבל כל השאר. אני שונאת. שונאת שונאת.

אין לי כוח יותר. אין לי כוח להתמודד יותר.

ואני לא כותבת כדי שייצא לי משהו יפה.

אני כותבת כדי לפרוק. כותבת מה אני מרגישה.

ואני מרגישה חנוקה.

גם מבחינה פיזית. אבל בעיקר מבחינה נפשית.

אני מרגישה תקועה. תקועה בתוך משהו שאני לא יכולה לצאת ממנו. ולא משנה כמה אני מנסה, יש איזה כוח שבא ומושך אותי אחורה.

אין לי כוח למשחקים. והחיים בעולם הזה מרגישים כמו משחק אחד גדול ומסובך.

כמו שחמט מסריח שמשהו מניע.

נותן משהו אחד ולוקח הכל.

אני באמת מרגישה שאין לי אף לא דבר אחד לקוות לו.

חוץ מהעשור. שהולך להיות כבד וכואב מדי. ועדיין, אני לא מסוגלת לוותר עליו.

אני מתגעגעת ללהקה. כל כך.

אני רוצה לראות אותם. לשמוע אותם. לקפוץ ולצרוח איתם. לחבק ולקבל את החיבוק המיוחל מהם.

אני חושבת שאחרי העשור אני אניח לעצמי ליפול.

אחרי הכל, כמה בנאדם יכול להחזיק?

זה פשוט לא הגיוני יותר.

(ולרוב ההיגיון לא משחק אצלי.)

איך
אני לא יכול אחרת
אני לא מוצא מה בי נשאר
אני לא מוצא את הדרך
ואני לא יודע איך
אני לא יכול אחרת
אני לא סולח לך אבל
אני לא יכול אחרת
איך
אני לא יודע איך
אני לא מוצא מה טעם נשאר
מאז אותו היום אין מחר
אני לא יודע איך
או לאן אני הולך
הייתי ככה סתם מאושר
גם אם ולו לרגע קצר
עכשיו אני לא יודע איך
אני לא יכול אחרת
אני לא מוצא מה בי נשאר
אני לא מוצא את דרך
אני לא יודע איך
עכשיו כשאת אינך
יותר לא ארדם לעולם
יותר אני לא חולם אף פעם
אני לא יודע איך
יותר לא אחייך
יותר לא אדבר עם עצמי
יותר אני לא עונה גם לא לי
אני לא יודע איך
זה רק הולך ומסתבך
יותר אני לא אמצא מנוחה
עיני אפקח רק בחשיכה
אני לא יודע איך
נשארתי מלבדך
הייתי ככה סתם מאוהב
אהבתי אבל לא כמו עכשיו
עכשיו אני לא יודע איך
אני לא יודע איך.....