החלטתי שאני רוצה להמשיך עם הבלוג לאחר שנה שלא כתבתי בו.
זאת תקופה של פעם החיים, שאני בארה"ב, לא נשאר לי עוד הרבה זמן פה.
התקופה די התשנתה.
חשבתי שזה אולי יהיה מעניין.
אני חושבת שהבלוג הזה יהיה אישי, אני רוצה לכתוב את כל הדברים שאני רוצה בלי להיות חסומה, פשוט לשפוך הכל.
בשביל זה יש בלוג... ואני יודעת שאם אנשים היו קוראים זה היה שונה.
אז אם מישהו קורא פה בבקשה תגידו! מישהו שנשאר לו הבלוכ שלי מאזז שכתבתי.
אין לי משהו שלילי לכתוב על אנשים!
זה כבר שנה וחצי שאני בארה"ב. כל פעם זה נעשה טוב יותר ונחמד יותר. בלימודים תמיד די השקעתי בארץ. עכשו זה נראה יותר קל בארה"ב, לא צריך להתאמץ כל כך. רק למבחני הפיינלס, שהם הכי נחשבים. אז אולי אמריקה קצת עשתה אותי עצלנית, כנראה בארץ אני הצתרך לשבת על התחת הרבה. גם ספורט אני כבר לא עושה. לעומת זאת, עם מבחר המקצועות הכיפים שיש בבית ספר, יש לי את הזמן לתפור, לנגן בגיטרה ובקרוב אני יעשה את המבחן לתיאוריה של נהיגה.בבצפר המורה המתלמד להסטוריה ממשיך לשאול אותי כל שיעור שאלות, וזה די נמאס עלי! למה דווקא אותי?
המורה לגיאומטריה ציינה אותי בכיתה על הדף שהיא נתנה לנו לכתוב.
היום היה לנו שיעור לשון, אחרי שדברתי עם מנקה בטלפון וגיליתי שהמורה היא חברה טובה שלה. אחרי שסיפרתי למורה היא ממש הייתה בהלם. עולם קטן.
היום היתה מן כתבה על משפחתי ב ynet
http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-598,00.html
-אילו מן רגשות אלה?-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
