 כינוי:
בת: 30
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 2/2008
כמו רכבת הרים.
רגע אחת טוב, אני מאושרת ושמחה, שנייה אחר כך אני בדיכאון.
אני לאיודעת מה נסגר איתי בזמן האחרון. אולי זה קשור איכשהו למזג האוויר ההפכפך.
אני באמת שלא יודעת.
וזה עוד אחד מהדברים שמעצבנים, ה- אני 'לא יודעת' הזה. למה אני לא יכולה לדעת? למה תמיד אני צריכה להיות באיזושהי אי וודאות מסויימת?!
שנייה אחת אני מחייכת (חיוך אמיתי, כן?), צוחקת, שמחה, רוקדת. ובשנייה שאחריה אני יכולה לשקוע בדיכאון הכי עמוק, להיות חסרת חשק ומצב רוח.
באמת שכמו רכבת הרים, יש עליות ויש מורדות.
ובכל עלייה הפרפרים בבטן קופצים. שמחים, מאושרים, אבל עם זאת גם מחכים לירידה. יודעים שהיא תבוא, הם מצפים לה.
ובכל ירידה הבטן מתהפכת, הקרון יורד ויורד לא רואים את הסוף.
לפעמים, אי אפשר לדעת אם תבוא ירידה אחרי העלייה, אם תבוא עלייה אחרי הירידה, או שהסיבוב ברכבת ייגמר.
אי אפשר לראות את ההמשך, את הקצה, את הסוף.
יש ערפל, הכל לא ברור. הרכבת בנויה כך שלא תוכל לראות את ההמשך. הכל חושך.
אתה לא יודע מה ייקרה בהמשך. אתה מרגיש חסר אונים.
החוסר וודאות הזה מתסכל אותי, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות בנידון...
ציירת ציור, יפהפה. ציור זוהר, מקושט, מלא כוכבים נוצצים.
הציור הזה כל כך שמח ומאושר, כל כך.
כל יום אתה חוזר הביתה רק בודק שהציור בסדר.
מנקה אותו על הקיר, מצחצח את המסגרת שלו.
רק שלא ייהרס.
אתה כל כך אוהב אותו.
אתה בטוח ששום דבר לא ייקרה לציור, אתה כבר כל כך רגיל אליו.
הוא מובן מאליו מבחינתך.
יושב לו שם, תלוי על הקיר, ממוסגר.
יום אחד, שחזרת הביתה, ראית שהמסגרת של הציור התנפצה והוא כולו נרטב ונמרח.
חלק מן הציור עוד אפשר לראות, זכר לציור היפה שהיה.
רוב הציור כבר כולו מרוח והרוס, טיפות המים שוטפות את הצבעים בציור אחריהן, הורסות אותם.
אתה מנסה לתקן את הציור במהירות הכי גדולה שאפשר.
אתה מנסה לתת את כל כולך לציור הזה, באמת שהשתדלת.
אתה מייבש, מנגב, תולה, מיישר, מוחק. הכל אתה תעשה בשביל הציור הקטן הזה, הכל.
אבל הציור בשלו, ממשיך להירס תוך כדי.
לא משנה כמה תנסה וכמה תשתדל, הציור יהרס, גם אם תמשיך לנסות ולתקן אותו.
הציור נקרע, מתחיל להיקרע מהאמצע לכיוון הצדדים.
אתה נלחץ, ממהר. קונה דבק חם, דבק פלסטי, דבק סטיק, דבק מגע.
אפילו סופר גלו קנית.
קנית עוד מיליון ניירות לנסות ולתקן את החור.
אבל החור ממשיך וממשיך לגדול, כמו בדרך קסם.
הציור כמעט וכולו נהרס, ואין שום זכר לציור הזוהר והשמח שהיה.
אתה משתדל, ומנסה, זה כאילו שהציור לא רוצה לחזור ל'שלמות' שלו.
כבר הזמנת 5 ציירים ו4 עובדי מלאכת יד.
אף אחד לא הצליח לתקן את הציור, לא משנה כמה ניסה.
ואתה ממשיך וממשיך להשתדל בשביל הציור, מדבר אליו, מתחנן שיחזור לקדמותו.
אך דבר אינו עוזר, הציור בשלו, ממשיך וממשיך להיקרע.
מה שלא תעשה אתה רק תהרוס אותו יותר.
אתה מנסה לעבור על הציור בטוש זוהר.
אבל אתה רק הורס אותו יותר.
הוא לא רוצה לחזור ולהיות ציור יפה, איכזבת אותו. למרות שכל מה שעשית היה לעזור לו.
החור גדל וגדל, וכמעט שלא נשאר ציור.
יש חור אחד גדול וחלקים קטנים של דף לידו.
על חלקיקי הדף שנשארו ניתן עוד למצוא צבעים קטנים מרוחים, מעט נוצצים, שמזכירים לך את מה שהיה.
אבל החור הגדול מתקרב אליהם, להשמידם.
יש חור גדול בציור, חור ענק.
את החור הזה אתה כבר לא תוכן לתקן, לא תוכל לעולם להציל את הציור.
אתה חושב... מתלבט...
אולי כבר הגיע הזמן, להכין ציור חדש..
גאד, כבר סופשבוע.
תכף נגמר חודש פברואר, מתחיל חודש מרץ.
עוד מעט פורים, אחריו פסח.
החופש הגדול כבר מציץ בחור המנעול.
רק שיגיע כבר, אני צריכה מעט שקט... לא הרבה.
אני צריכה זמן.
אני חושבת שהמצב מתחיל לאט לאט להסתדר.
נקווה לטוב.
שיהיה... סופשבוע רגוע (בגלגל"צ.. רגוע... XD)
באמת עכשיו, תנצלו את הסופשבוע הזה.
כי אחריו יש שבוע שלם לחכות...
אוהבת אתכם.
Yuval Bitch
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
