כל מה שבעלי-החיים רוצים זה להיות עם אמא שלהם, לשחק עם החברים שלהם, ליהנות מהשמש, להיות חופשיים.
במציאות היומיומית הם לא זוכים לזה. יש מאות מיליוני בעלי-חיים בארץ וכמאה מיליארד ברחבי העולם, בתעשיות הבשר, הביצים והחלב, שנרצחים מדי שנה, שלא זכו לחופש הזה, שכל אחד מאיתנו לוקח כמובן מאליו.
כן, את הפוסט הזה אני מקדישה אליהם.
לבע"ח.
פעם חשבתם, איך הייתם מרגישים אם היו רוצחים את אמא שלכם בשביל מישהו? בשביל מישהו שהוא כביכול יותר טוב מכם?
אז נכון, יש את כל העסק הזה של העולם ככה נברא, זה מה שהוחלט, זה מה שכתוב בתנ"ך.
אבל מה שאף אחד לא טורח להזכיר, הוא שהקב"ה ברא אותנו חכמים. עם שכל הגון, חכם וישר טפו טפו טפו.
הוא ברא אותנו עם שיקול דעת, לדעת לבחור בין טוב ללא טוב.
לדעת לבחור מה טוב לנו, לעולם.
הוא נתן לנו את השכל וההיגיון, הוא ברא אותנו, את בני האדם, יותר חכמים משאר העולם.
אז אם אנחנו כל כך חכמים, וכולכם כל כך מתגאים שאתם בראש שרשרת המזון, וככה זה החיים, אז אולי אנחנו, בגלל החוכמה הרבה שלנו (יה רייט), יכולים לבחור, לדעת לחיות אחרת, בלי לפגוע בשאר היצורים.
אז כן, אתם קוראים עכשיו דברים פרי מחשבותיה של צמחונית, אבל מה זה משנה?
אלוהים נתן לכל היצורים החיים, את החיים עצמם. ורק לו יש את הזכות לקחת אותם בחזרה.
מי אנחנו שנבוא ונגזול בדם קר חיים של יצורים חיים תמימים?!
זה הכל נובע מהאגואיסטיות ומהעליונות כביכול של בני האדם.
אין לא לנו, ולא לאף אחד אחר את הזכות לקחת מבעלי החיים את חייהם.
באותה המידה, אין לאף אחד מאיתנו את הזכות לכלוא אותם, להתעלל בהם, לזלזל. כי כמו שאנחנו רוצים וזוכים לחופש, לעצמאות? ככה גם הם.
אני לא קונה את כל הבולשיט הזה, של האנשים שמנסים להיות תמימים ואומרים שאם הם יפסיקו לאכול בשר עדיין יהרגו את הפרות או התרנגולות. זה לא נכון. תעשיית הבשר הורגת יותר ויותר חיות בהתאם לביקוש. ככל שצריכת הבשר תרד, ככה גם ביקושו וככה גם הכנתו כביכול. וזה מוביל לפחות ופחות בע"ח שמתים ונרצחים ונשחטים מדי יום ויום.
אני לא הולכת לשכנע פה אף אחד להיות צימחוני, כי זה גם לא יעזור, אז חבל על המאמצים.
אני רק רוצה לגרום לכם להבין איזה רוצחים אנחנו. או יותר נכון אתם.
Meet your meat כמו שאומרים.
ידעתם, שלפני שאתם אוכלים את הסטייק או את ההמבורגר שלכם, שמונח לכם יפה יפה בצלחת, עסיסי וטעים, עם טיפה קטשופ מעל, לצד עגבנייה וחסה, הסטייק הזה פעם נשם. פעם עשה מוו. הוא פעם היה ילד, ילד של אמא. אמו דאגה לו, בדיוק כפי שאמכם דואגת לכם. ואז, ביום בהיר אחד, גזלו ממנה את בנה, או להפך, גזלו לבן את אמו. תתארו לעצמכם מה זה לאבד אמא. ופרה המסכנה הזאת, לא רק שהיא נלקחה מהחופש, ממשפחתה, מחייה, היא גם עוברת התעללות. סוחבים אותה, גוררים אותה עד שכל רגליה שלפוחיות. מפטמים אותה בוויטמנים ורעלים, רק כדי שהסטייק שלכם יהיה יותר טעים, או יותר גדול. הכל בשביל הכסף. האובססיה המטורפת הזו לכסף. כסף כסף כסף. זה כל מה שיש לאנשים בראש. אגואסטיות לא חסר. מה שאכפת לכם זה מעצמכם, להגדיל את הראש טיפה אתם לא מסוגלים, זה קשה מדי.
בואו אני אתן לכם קצת חומר למחשבה, אומנם לא על בשר, אבל על ביצים.
שלפחות תבינו, אם זה מה שהן עוברות כדי להוציא ביצה אחת, מה הן עוברות בשביל בשר או עוף עסיסי.
העיקר שהלקוחות יהיו מרוצים לא?
רוצחים.
אני לא אומרת להפסיק לאכול ביצים, חלב, או דבש. אבל לפחות את הבשר, להמעיט בצריכה שלו. עם הטכנולוגיה שלנו, והשכל החכם והישר, יש הרבה פתרונות ותחליפים לבשר, וחלקם אפילו יותר בריאים ופחות משמינים.
הנה, תקראו, דקה בחייה של תרנגולת. דקה, דקה אחת.:
יום שבת, 17:53. אני עוד זוכרת איך פעם היו כפות רגליי שטוחות. היום, לאחר חודשים רבים של עמידה על חוטי המתכת הדקים הללו, הן מלאות שלפוחיות גדולות. בכל רגע נתון, דורכות השלפוחיות על שני חוטים דקים וכך רגלי שוקעת ביניהם.
רשת הברזל אלכסונית, ואם לא אמשיך לזוז כל הזמן, אאבד את שיווי משקלי ואתהפך. אני מרימה רגל אחת ומיד מורידה אותה ומרימה את השניה, מעבירה משקל מרגל לרגל, משלפוחית לשלפוחית, ומנסה בעקשנות למצוא נקודה כואבת פחות. עם כל הרמת כף רגל והנחתה מסתבכות ציפורניי הארוכות (אין לי אדמה לשפשף אותן) ברשת הברזל, ולפעמים נשברות. רגליי כה כואבות, ועצמותיי כה חלשות (אני נאלצת להטיל ביצה כל יום במקום פעם בחודש, וכך מאבדת את מלאי הסידן שלי), שאין לי כבר כוח לזוז, אך אין לי ברירה.
עתה, הכאב כבר בלתי נסבל, אני לא יכולה יותר. אני מטפסת על התרנגולת שלידי - היא החלשה ביותר בכלוב. מסכנה. שניה אחת של 'מרגוע' - כאב חד פחות. היא מיד משליחה אותי מעליה. עתה מישהי מטפסת עלי. אוי, הלחץ על השלפוחיות חזק כפליים. אני אוזרת את כל כוחותיי ומתרוממת, משליחה אותה מעלי. הביצה שבתוכי לוחצת, רוצה לצאת. לא, בבקשה, עדיין לא, אני חייבת להמשיך להתאפק. להטיל ביצה כל יום, ועוד כזו גדולה - זה כל כך כואב, וצינור ההטלה שלי כבר הרוס לגמרי. הרעש מסביב בלתי נסבל. צרחותיהן של עשרות אלפי תרנגולות מטורפות. אולי גם אני צורחת, אני כבר לא יודעת. כל אחת בתוך הכאב שלה, בתוך עולם הסבל האישי שלה.
אני שוב מנסה להתמתח, לפרוס את הכנפיים. אולי הפעם?לא, הכלוב קטן מדי. התרנגולות האחרות בכלוב מתרגזות, ופורצת מהומה, כולן מנקרות את כולן, העצבנות והמרירות הופכות לתוקפנות. אפילו לנקר כואב, כי חתכו לנו את המקור, עם גיליוטינה לוהטת - פעמיים. לפני שבוע כבר חשבתי שאמות: אחרי יומיים בלי מים ושבועיים בלי אוכל, בחושך מוחלט - ניסו לגרום לטראומה ולזרז את ההטלה. הרבה מתו. אבל אני שרדתי, לצערי.
עכשיו החזירו את האוכל. אני כה רעבה, אצטרך שוב לטפס על כמה מחברותיי לתא בכדי להגיע אליו. אני כל כך רוצה לדרוך על אדמה, להתפלש בחול רך, לשפוך על עצמי גרגרים נעימים. לפעמים אני משתפשפת כנגד הסורגים, מעמידה פנים שזה חול. אך הכאב החד של הברזל החלוד המשתפשף בגופי מזכיר לי מיד איפה אני. כבר לא נותרו לי הרבה נוצות - השפשופים הללו הורידו אותן, והעור החשוף מדמם כל הזמן. הוי, השלפוחיות האלה.
כל שניה ארוכה כנצח, שישים שניות כאלה בדקה, שישים דקות בשעה. עשרים וארבע שעות כאלה - והאיש שכלא אותי פה מקבל בערך חמש אגורות עבור הביצה שגזל ממני. עוד שנה ישלחו אותי לכסא החשמלי, אם לא אמות לפני כן. מחר, ילדה צמחונית חביבה תאכל את הביצה שלי, עם שתי פרוסות לחם, סלט ומיץ תפוזים.
זה. זה הקש ששבר את גב הגמל. זה הקטע שהסביר את הכל, שגרם לי להיות צמחונית.
הקטע האחרון, אחרי כל הקטעים שבאמת שיכנע אותי, שאם לא טבעונות? אז לפחות צמחונות.
"שניים מהעגלים קשורים בשרשרת ברזל סביב ראשם ללא כל יכולת תנועה. כך ממתינים העגלים כשהם מבוססים בשתן ובצואה שלהם ושל העגלים שלפניהם ושל העגלים שלפניהם... "
העגלים האלה? הם ההמבורגר שמוכרים לכם. הסטייק הטעים, השיפודי קבב.
ותגידו שזה לא רצח. S:
בשר זה רצח.
בדם קר.
[ואיך שלא תסתכלו על זה, זה נכון]
ולסיום, אני מתחננת אליכם שתיכנסו אל האתר הזה. שב"י shevi שחרור בעלי חיים ישראל.
כי כן, אני לא מצפה שתהיו צמחונים ותפסיקו עם בשר, אבל לפחות תהיו מודעים למה שאתם אוכלים.
אל תשחקו אותה ראש קטן ותאכלו כמו ברברים.
הקב"ה נתן לכם את השכל להבחין, לבחור ולהיות עצמאים. ואם אפשר לחיות גם בלי לפגוע בעולם, למה לא?
כי חלאס, חלאס לחשוב רק על עצמכם.
תיכנסו לאתר הזה, תכירו את הבשר שאתם אוכלים. תדעו מה עבר עליו לפני, מה עובר עליו, עכשיו.
ואז תעלו למעלה, שאמא שלכם תקרא לכם.
לכו תאכלו איזה סטייק או משהו. S:
http://www.free.org.il/index.html
תיכנסו אליו זה חשוב.
שלפחות תדעו את מי אתם רוצחים, ותחשבו על זה, בכל ביס. תחשבו שהשניצל שיושב לכם שם בצלחת עכשיו? פעם הלך, פעם קירקר, פעם נשם. השניצל הזה? היה פעם חי.
תחשבו על זה. \:
כי אני אישית, לא יודעת מה איתכם, נגד רצח. ובשר? זה בהחלט רצח.
טוב..
התקופה האחרונה די טובה.
ולא די, אלא ממש טובה.
הימים שלי מתחילים באושר, במין שמחה כזאת, שהיום אני יודעת שהולך להיות יום טוב.
בזמן האחרון הימים נהיים ימים שמחים כאלה, מאושרים.
כל כך הרבה דברים טובים קורים לי, זה מדהים פשוט.
סוף סוף. קצת אושר. מגיע לי. סוף סוף.
החיוך האמיתי אמיתי חזר לי לפנים. לא חיוך של סתם כדי שלא יישאלו.
חיוך אמיתי, שמאחוריו מסתתר אושר.
אושר גדול, שנובע מהרבה מאוד דברים.
ואני? טפו טפו טפו מאושרת.
הדברים הטובים לא מפסיקים להציף אותי (טפו טפו טפו).
האור חזר לי לעיניים. [ולא רק שאני בוכה.]
סוף סוף אני יכולה להגיד בלב שלם.:
החיים יפים! DDDDDDDDDD:
ובזה הסתיים הפוסט היפהפה.
אוהבת אתכם.
Yuval Bitch
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Yuval Bitch 
