אני אמא

אני מתלבטת....

בזמן האחרון אורי כל הזמן מבקש שנקנה לו,

אקדחים, חרבות סכינים רובים...

ושאר דברי בנים.

אני יודעת שבנים אוהבים כלי מלחמה כמו מכוניות כמו להיות מאד פיזיים

לקפוץ, לטפס להשתולל.

כשהוא מרגז, הוא אומר..

"אני אהיה גדול ואקח אקדח ואעשה עלייך פיו פיו..."

ברור לי שהוא יודע שזה דבר רע,

אבל הוא לא יודע מה זה בדיוק,

אני אומרת לו אם תעשה עלי פיו פיו לא תהיה אמא...

וזה לא ברור לו, וטוב שכך, טוב שהוא לא יכול לתאר לעצמו מצב שאמא לא תהיה.

אני מהתחלה אמרתי שאנחנו לא קונים חרבות סכינים רובים ואקדחים,

האמת היא שאורי קיבל את זה, לא שאל ולכן גם לא היתי צריכה להסביר למה,

כשאני שואלת את עצמי למה בעצם האינסטינט הראשוני שלי היה לומר לא,

אני עונה לעצמי שאני לא היתי רוצה לעודד אלימות וכוחניות,

השאלה שאני שואלת היא,

האם זה מה שמעודד?

אולי בעצם בחברה הכל כל אלימה, צריך לעודד את זה,

כדי שהילד ישרוד.

ואולי כשיש את זה בבית ומשחקים במשחקים כאלה זה בעצם מקטין את האלימות כי זה נשאר במסגרת משחק דיון?

אולי להפך, אחרי שרואים שבמשחק הכל נשאר, חושבים שזה גם ככה במציאות?

אולי זה חלק אינטגרלי מגדילה של בן,

הצורך בלהיות צייד??

אולי זה חלק מהתפתחות הטוסטסטרון אצלם??

מה אענה לאורי אם הוא ישאל??

אני משערת שאומר לו שאצלנו בבית לא מעודדים אלימות ואצלנו בבית פותרים בעיות בשיחה.

בקיצור...

אני מבולבלת.

קראתי הבקר את הפוסט של בני, וזה בעצם היה הטרייגר לפוסט הזה.

אתמול אחרי הגן הלכנו לכפר השעשועים וקנינו תחפושת,

אורי שלנו  יהיה בפורים -

סמי הכבאי.

(אם למשהו בכלל היה ספק למה הילד רוצה להתחפש.)

אוריקי כמובן שמח והיה מאושר,

אתמול הוא הסתובב עם הקסדה על הראש ל אחר הצהרים.

התחפושת כוללת מכנסים חולצה חגורה עם תיק קטן וקסדה.

המכנסים והחולצה כל כך ארוכים.. לא ברורות לי הפורפורציות שהם תופרים את התחפושות האלה,

שלא נדבר על זה שכל הכפתורים כבר נשרו, עוד לפני שאורי בכלל התעסק עם התחפושת.

חבר שיש תחושה של זילזול....מצד היצרנים.

אמנם זה בגד ליומיים אולי שלושה אבל הילדים הרי אוהבים להתחפש כל הזמן.

לא זול העיניין הזה.

אני חושבת על משפחה שלה יותר ילדים זה באמת הופך להיות עול לא קטן.

109 ש"ח התחפושת.

הוספנו לזה  גם כל מיני אביזרים, קסדה אדומה, מטף ותג של כבאי הכל הערכה אחת.

 שזה עוד 50 ש"ח

זהו,

אז פורים בפתח!!!

בקר טוב! 

יום א' הוא יום תל-אביב שלי.

אני יוצאת מוקדם בבקר לקורס מדריכי התפתחות תינוקות ב"מכללת צעד ראשון".

האמת היא שעד היום כבר חודשיים בערך מפתיחת הקורס לא הצלחתי להבן מתי לצאת מהבית כדי להגיע נורמאלי לשם...

אתמול יצאתי בבקר, אובך נוראי בקושי הצלחתי לנשום, תכננתי להיות בקורס וללכת לבקר את שרון (אחותה של גיסתי גליה) שילדה.

הגעתי לתל-אביב ולקורס, ובסביבות הצהרים החל גשם, שניקה את האויר.

בשתיים וחצי כשהסתיים הקורס, יצאנו מהבנין ופתאום החל לרדת גשם, זלעפות.

הלכנו לנו לתחנת האוטובוס ועד שהגענו היינו רטובות.

ואז כשעמדנו בתחנה, איזה איש מאד מאד "נחמד" החליט שהוא חייב להרטיב אותנו ונכנס הטיסה לשלולית עם האוטו שלו.

עכשיו כבר היתי רטובה לגמרי, המעיל היה כל כך רטוב שאי אפשר בכלל היה ללבוש אותו.

ויתרתי על הביקור אצל שרון והבונבונית הקטנה..

ונסעתי ישירות לירושלים.

בדרך דברתי עם אבא, סיפרתי לו שאני רטובה ולכן באה הביתה בלי להתעקב בדרך,

בקשתי שלא יבוא לקחת אותי מהתחנה המרכזית כי לא רציתי שאורי יהיה בגשם.

כשכבר היתי י קרובה לעיר אבא התקשר ואמר לי שהוא בתחנה המרכזית...

כשהגעתי,

ראיתי את אורי עם מכנסיים 7/8 עליהם עדיין נמצאת התווית...

אני רטובה קפואה מקור ורואה את  אורי לבוש ככה,

כל כך התרגזתי,

למה הוא עם מכנסים קצרים???

מה קרה לבגדים שאותם הוא לבש??

אבא סיפר לי ברח לו פיפי והוא קנה לו בגד חדש....

(ואבא הרי הוא גבר, מה הוא מבין בבגדים???)

אבל למה קצר??? שאלתי בכעס.

ולמה המעיל שלו לא סגור???

ולמה ולמה ולמה?????

צרחתי "אמרתי לך לא לבוא לקחת אותי!!!!!!

מזל שאוטו היה קרוב...

התיישבנו באוטו, לא לפני שהתרגזתי גם על אורי שהלך לאט מידיי לטעמי,

פתאום תפסתי את עצמי, הרי אבא רק רצה לעשות לי טוב,

שלא אעמוד בגשם הנוראי הזה ואחכה לעוד אוטובוס כשאני כולי רטובה...

ואני במקום לומר צורחת וצווחת...

אחי התקשר אלי,

סיפרתי לו והוא דרש לשמוע התנצלות שלי בפני אבא....

התנצלתי,

כמובן שהתנצלתי.

גם כאן,

בפוסט זה אומר לאבא...

סליחה שצרחתי, ותודה שחשבת עליי ודאגת לי.

(נכון שהיה חמוד מצידו לבוא לקחת אותי????)