ידעתי.

ידעתי שאזחל את צעדי אל האושר ואנשל את קליפות היובש מעל לעורי

כאשר העננים טפוחי המים,יחזרו מנדודי-הבריחה שלהם חזרה ארצה.

הוא ידע.

הוא הרגיש את מפלס הכאב הגבוה והורה לעננים הסהרורים לחזור.

הוא ידע שמאגר המים היחיד בחיקי הוא הדמעות.

ובכל רגעי שקט עמוקים מידי, הוא מצטמצם בדליפתן.

קרס גבי מהתרמיל התמידי שעלי. 

משתוקקת להתיר את כתפיותיו ולנשום את אבק הנחיתה שלו.

אותו אבק שיצנח וייבוץ כאשר היורה יירד. בקרוב.

לא ייאמן שהדבר היחיד שישבור את עיניי לבכי הוא המחשבה על האושר שנמצא בחורף.

אותם עננים סהרוריים מזריקים בי אהבה לחיים. הגג נעלם ואיתם המראות שמצביעות בלעג.

הנוף היחיד הוא השמיים. הדרך היחידה להעלים את עצמי ולהיות רק זוג עיניים. 

רק זוג עיניים.

תמיד אתבוסס בקינאה לעננים הנודדים לארצות הקור.

אם היה יכולתי הייתי עושה זאת בעצמי.

ידוע שאין לי מעון ולא קורה, והנדידה תמיד הזרימה בי את אנדרנלין הסקרנות וההשראה.

הציפורים היו נודדות ארצה, והייתי מנופפת להם כאשר היו חולפות על פני בדרכי לארצות הקור.

אחיה חיים ללא ציפורים, אך לא אוכל לחיות חיים ללא גשם.