כמה אני מעריכה מחשבות פואטיות מסולסלות במוסיקה נושנה. כזו שהמרתף
מעלה האבק רק מתסיס ומחמיץ כדי שהאוזן תטעם ממנה כיום ותערפל את החושים הניתנים
לשוכרה. והמחשבות שמסולסלות בה בכזו מחוליות. תלתלים תלתלים. משל לפעמוני רוח שהם
קסם בפני עצמם.. אותן המחשבות רואות מעוף, "סוף-סוף," אני נאנחת בחיקי.

ממתי נהייתי רומנטית כזו? אולי הייתי תמיד ומיהרתי לשכוח. כשם שמיהרתי
לטאטא רגשות מתחת לשטיח.

אהבתי את עצמי לבד, באמירה פמיניסטית-גאה, אך כה בודדה ומרחיקה התמודדויות שמאסתי מהם..

והינה היום, אני חוזרת להתמודד איתם.

קרן בקרן. חיכוכים מתיזי ניצוצות..

מתגעגעת לכתיבה הנקייה מפעם. זו שאטמתי בפקק שעם וכלאתי במרתף.

כתיבה שמפענחת את העולם. שואלת ונשאלת. בוחנת ומפרשת. מסיקה מסקנות
ובועטת אותן הלאה.

לקבל השראה מן האדים הטיפתיים העולים מן הקפה.

מהשמש הנלחמת בענן העבות ורק בשוליו מצליחה להיראות ולצבעו בזהבה.

מהמראה של עלה שלכת יתום במרצפת חורפים..והגשם על גבו משקף את השמיים.

כמהה לכתוב באמת. ולא לרגע חולף.

כמהה לשיר לאוזניים נוספות, כאלו שיקשטו אותי תווים-תווים.

והריקוד שהתכחשתי אחרי העזיבה הגדולה.

פעם אלו ונוספים הגדירו אותי. מי אני אילולא הם? או שהגיע הזמן לערוך
את ההגדרה לאחרת.