בראשית ברא ה' את האדם.
האדם ניזון ומתקיים מיצירה ומימוש של גחמות. כאלו מזדמנות וכאלו רחוקות מהמציאות.
הגחמה מצליחה לשטות באדם שברגעים כאלו הוא כאחד הבהמות, ומערפלת בין גחמה מציאותית לבין פנטזיה חסרת אמצעים .
בראשית ברא ה' את היצר.
וכבר אז, כדי לקדם את הרעיון האנושי, היה עליו לחשוב על גזר שקשור בקצה המקל.
משהו שיביא עניין לאדם חסר המשמעות לבדו. וכדי לספק את גחמתו שלו-
בראשית ברא ה' מצלעו- את האישה.
אך שניהם בורים בעניינים שבינו ובינה, וככל הנראה גם א-מיניים. חסרה להם הגחמה.
ושוב, היה על ה' לחשוב על הגפרור בשדה העשבים.
בראשית ברא ה' את יצר הרע.
תפקידו של שחקן המשנה הוא לקדם את העלילה, וכאן נכנס הנחש על שתי רגליו.
ובנקודה הזו, בפעם הראשונה בהיסטוריה אנו נתקלים ביצרים הראשוניים של האדם הנקבי- חווה.
הפיתוי, התאווה וכמובן, הגחמה.
התפוח מסמל את כל הגחמות שלנו, בני האדם.
ואיך הן לרוב מתנגשות בערכים מוסריים.
והיום אני מרגישה קרובה מתמיד לאימי, חווה.
משתוקקת לנגוס התפוח. ומה הבעיה להתקדם, לקטוף ולנגוס?
למראית העין החלל שעומד בנינו ככל החללים.
אך ברגעים שבעיניינו התאוותניות תלוי התפוח, זה כמו לנסות להתקדם ולהחלץ מתוך ביצה טובעית.
רסיסים של מוסר פזורים באויר ובכל צעד אני נדקרת.
והגחמה הזו, התאווה הזו שמרסקת את המוסר ומותירה אותו דרוס לשולי הדרך, היא סם.
סם ששאפתי כשטיפחתי אותה במחשבותיי הכמוסות.
ואני חיה דרכה יותר מאשר את חיי שלי. האפשרות שלה לקיום מנחם הרבה יותר מחבטות המציאות.
והמוסר..
כבר אז הושלכנו מגן עדן. והרי לנו שהההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
