רצית שהפינה הקבועה שלי תהיה על השרפרף המרופד עור שחור מתחת לגגון הקלידים של הפסנתר, על אף שלא שמעת אותי מנגן מעולם. התמונה בראשך כה יפה וכה יציבה. אוכל להאבד אך ורק אל תוך התווים האורגים מנגינה ולא לשום מקום אחר שאינך מסוגלת לשלוט בו. 
אמרת שהירח היפה ביותר הוא בראש חודש, בזמן שהוא במרחק חוט מתוח מלהיות חסר לחלוטין. כשהוא באמצע החודש הוא מופיע בשלמותו ואילו לך אין כל עניין בשלמות, מהסיבה שלטענתך את כה רחוקה ממנה, עד שהיא עצמה מסתייגת ממך. את אומרת שהירח החצוי משאיר לו מקום להתמלא במשהו, לא ברור לי מה אך נראה שבראשך התשובה מובנת מאליה. ולימים הבנתי שאת היא הלבנה, הלבנה בהוד שחרותה, שבורה רסיסים ומחפשת להתמלא. בו ברגע נחציתי, כל פעם קצת אחרת, הורדתי מהנה ומהנה. הוספתי לכאן ולשם, לנסות בכל פעם שיברונות אחרים ולהתאים עצמי אליך בדיוק. אך את זזה באי נוחות על אותו השרפרף שהפצרת בי שלא אזוז ממנו. מעניין אם קמתי מרצוני הלא מודע או שמא דחפת אותי ממנו בהכרה מלאה ובהכרזה מטאפורית, שאין לי מקום אצלך. אם אתייצב ואהיה לך לקרקע, לא עוד משוט לאונייה בגלות, תפסיקי לחפש סיבות לברוח? או שהיציבות היא שמרתיעה אותך. כובלת אותך כמו הגמדים שריתקו את גוליבר. ובכל זאת, חמקתי לך לשנייה מאותו השרפרף וערערתי עולמך. כה חצויה. וברגעים שאני כותב מילים אלו אני שואל עצמי- מתי יגיע כבר ראש החודש? שתמלאי את עצמך בעצמך, הרי בין כה וכה לעולם לא תתמלאי בי ...