עוד בהתחלה כשרק התחלת ללמוד את התווים שאמורים להפיק ממני צליל, נשבעת שתוך מספר שיעורים, מספר חודשים, תלמד לנגן בי כאילו נולדת כשיד אחת שלך לוחצת על המיתרים הרפויים שלי, והשנייה פורטת את כל הרגשות שלך, בתבניות ואיורים של מוסיקה על דף. עוד בהתחלה, כשרק התחלת ללמוד איזה מיתר מפעיל בי איזה רגש, נשבעת שלעולם לא תמתח אותי ותגרום לי להקרע. שלא תקרע אף מיתר שלי. שתלטף עם כריות האצבעות שלך ותוציא משנינו את המיטב. שהנחישות שלך להכיר אותי עד לסופי, כל קיעור שגילפו בי, כל שיוף שיחפה על כל פגם על פני השטח, כל לקה שתחמיא לי ותגרום לעוד נגנים כמוך לנגן עלי,  שהצלילים שלי והחלל שבי שיוכל להכיל אותך, יביאו אותנו ליצור את עצמינו, ככה כאריג, אתה לרוחבך ואני לאורכי, וכך ביחד ליצור מנגינה. ותראה אותנו, כמו תמונה מתנגנת. אנחנו נשמעים כה טוב ביחד..

זוכר? כבר כתבתי לך את זה, רק בצורה של שיר מבולגן על פתק שהיה אמור להיות לא יותר מטיוטה לעצמי. בדייט השני, על הצוק מול הים.

כבר מאז נתתי לך לנגן בי.

והינה.. נקרע בי מיתר.