לשבת על ערמת זכרונות מאובקת כורכר. להסתכל על קו אופק בלוי. זכרת אותו ירוק. כאילו שההתבגרות שלך התרחשה רק בחורף. להסתכל על אוברול הכותנה הפרחוני ולראות את כתמי הדם מתפשטים בו ומתווספים ככלניות לטקסטורה הרקומה. את תופסת את הדרדרים שננעצו לך בבטן כשניסית לחצות את קו השפיות ומשליכה אותם לגל-עד הקוצים. בכל פעם שנשקף לך נוף אחר את מקננת לך את קן הקוצים הזה ומחכה לקרן שמש נכונה שתעלה אותו באש.

מידי פעם, כמו היום, את חוזרת ומשקיפה על אותם הנופים שהצתת ועזבת. מלאת גאווה, את בולעת את החרטה.  מאבקת ממך את האבל בתנועת ניעור אינסטינקטית. מסתובבת וחוזרת לנופים שעתידים להשרף.