רק אלו שיש להם אהבה שהיא שלהם בלבד, יבינו את שפתה. 

לעומת אלו שהאהבה נטשה אותם, אך השאירה אותם כרוכים אחריה, ומסגלים לעצמם ניב דומה אך אחר במקצת. המילים המתוקות מחמיצות על לשונם, שנשארת מיותמת אף היא. והחיך מתייבשת ומתקמחת, כי את כל הרטיבות יקבלו העיניים העצובות שממטירות דמעות על משפטי העיזבון שצומחים ומטפסים במעלה הסרעפת החוצה. משפטים של תחנונה וכאב. אין לנעזבי-האהבה לקסיקון רחב מכך. ובכל זאת, הם מבינים גם את שפתה של האהבה. הם חרוצים ולומדים את הניב הנאהב לאור שעווה דולפת. הם יודעים אותה על הדף, באותיות מסולסלות ומטפטפות צוף, אך לא מעזים לדבר בה. כי אין להשתמש בה בלא מושא. אחרת הם ימצאו עצמם מחזרים אחר חלל ריק ולא אחריה עצמה. כך ישבו וילמדוה עד אשר אהבתם תשוב אליהם.

בעוד אלו שאין להם אהבה שהיא שלהם בלבד, או כזו העוזבת ומותירה חצי מיטה כקבר ריק, לא מסגולים בדמיונם המפותח ביותר, או בלהטוטי הלשון הסבוכים ביותר, להבינה ולדברה. הם יכולים להיות הדוברים הגדולים ביותר שלה בוקר אחד, ובערב של אותו היום, כאשר ליבם התייאש מלפעום רגש, הם יחלו לגמגם בניסיון לדובב אותה, אך לא יצלחו. באותו הלילה ידברו בניב-המשנה של העזובים, ובצאת השמש לשונם תבגוד בהם וישובו להשתמש בשפה של מיותמי- הלבבות. שפה צינית שמגלגלת את עיניה למשמע שפת האהבה. בעוברם בשדרות הנאהבים, הם ירגישו שהם מסוגרים בין כותלי אלו שעזבה אותם דעתם. הם יקראו להם, לאוהבים, משוגעים. שמוציאים הגאים שונים ומשונים ללא כל היגיון. לא משנה כמה שקדנים על שולחנם יהיו, לא יבינוה עד אשר ליבם יכה בהם רגש בשנית.

ויש אותי, עצלנית מכדי ללמוד את שפת האהבה. מדברת עליה כאילו הייתה ציפור נדירה, ואני חוקרת ציפורים לכאורה להוטה, לא יוצאת מהחדר ולא מסתכלת על העצים בגינה. בקרוב יצחקו עלי, כי אותה הציפור הנדירה, בעצם שכיחה כיונה וכעורב. פשוט לא הוצאתי את ראשי מהחלון כדי לחפש אותה.