אלוהים ידוע בתור הבורא. רובנו האנטי אתאיסטי מקבל את העבודה הבלתי מוכחת הזו. אך בתור אחת שמתהוללת בדפי הקדושה מפעם לפעם, בעיקר ברגעי שפל, שזה רוב הזמן, אני לא מצליחה לשים את האצבע על הזמן המדויק בו אלוהים ברא את השפה. את המילה. את העברית התנכית המנוקדת בניקוד המשמש כעדי על צוואר האות העברייה. אני חושבת שעם כל הכבוד לאלוהים, את המילה, אנו בראנו. ברגע שאכלנו בפרי עץ הדעת טוב או רע. ברגע שנגסנו בפרי הטרופי (חייבים להודות שעצים ואנשים עירומים מזכירים משהו יותר אקזוטי מהתפוח המיתוסי המתחסד) וקיבלנו מעט שכל, התחלנו לחשוב. יתר על המידה, אם תשאלו את אשת החשיבה מספר אחת. בהחלט יתר על המידה. ובתור אנשים חושבים התחלנו לעבוד שעות נוספות בהמרת תחושות למילים מדויקות. במסגור רגשות לתוך הגדרות חד משמעיות. ביצירת סטיגמות וריבוע אנשים למסגרות כדי להקל על שריר הפענוח כשאנחנו נתקלים באדם זר. הדבר יצא משליטה ויצר את הגזענות. אבל אם נחזור אחורה, לשלב הרגשות שעוברים ממצב גז למוצק כשהם לובשים את המילה, כל אחד בחייו מתחיל לאמץ אליו מילים שיגדירו גם אותו, כדי שיהיה לו קל להבין מי הוא כאשר הוא מציג את עצמו לראווה למאהב פוטנציאלי, לבוס, או לבחור החד פעמי ברכבת. פתאום מילים אחדות מתחוורות עד לשקיפות בלקסיקון מול אחרות שאנחנו מעמיסים על כתפינו כל יום. ומספרים לעצמינו אותן ברגע שאנחנו קמים בבוקר, בתור שחרית אנוכית לעצמינו, וכשיר ערש לפני שאנו נרדמים. שלא נשכח את המספר המוגבל של המילים הללו, כי אחרת לא נכיר את עצמינו ולא נדע איך למכור אותנו לעוברים ושבים ביום העובר ולא שב. אז המילה שאני לובשת ולא טורחת אפילו לכבס, היא- פחדנית. נעים מאוד עולם, אני פחדנית. כבר כמה שנים. מכיתה יא' ליתר דיוק. מיום לאחר עצרת רבין. קמתי בבוקר ולבשתי את חליפת הפחדנות. וזו המילה שאני לובשת במשך כל השנים.

אז אם הייתי יכולה לחזור אחור, הייתי קוטפת את הפרי מעץ הדעת ודוחפת אותו עמוק לגרון לנחש. וזה היה הסוף למחשבות. זה היה הסוף לפחדנות.